התברר שלוכד הנחשים הנדיב לא היה אלא 'נחש נושך'

מעשה שהיה כך היה.

בצהרי היום נשמעה לפתע בבית משפחת ראובן צרחה מקפיאת דם מסלון הבית. היתה זו אחת הילדות שהבחינה בנחש אימתני גדול, זוחל לאיטו מתחת לשולחן שעמד במרכזו של הסלון. ראובן ובני ביתו נזעקו מיד אל מחוץ לבית.

תוך שהם חוככים בדעתם מה לעשות, נראה במפתיע במעלה הרחוב אדם העוטה על עצמו חולצה הנושאת כיתובית המעידה עליו כי הינו לוכד נחשים בתפקיד. להפתעתם, אמר להם הלוכד כאשר פנו אליו, כי בשכונתם יש 'מגיפה' של הימצאות נחשים, ואך זה עתה חילץ שני נחשים מבניין סמוך.

בני המשפחה ביקשו ממנו לעלות לדירתם וללכוד את הנחש, ודרש הלוכד עבור עבודתו סכום זעום של 150 שקלים בלבד, אך הוסיף תנאי נוסף: "לכידת נחש שכזה אינה פשוטה כלל, ולכן עלי לבצעה כשאני לבדי בדירה. בעת שהותי בדירה אל לאיש מבני הבית להימצא בסביבתי!"

ואכן, לשמחת המשפחה, כעבור רבע שעה, יצא האיש ובידו הנחש. המשפחה, שאבן גדולה נגולה מעל לבם, לא התעמקה יתר על המידה בתמיהה הכיצד נחש כה גדול ומסוכן משוטט באזורם המאוכלס, ומדוע לוכד הנחשים נזקק להזיז רהיטים לא מעטים בבית בעת הלכידה. העביר ראובן ללוכד את שכרו, והמשפחה חזרה לשגרת יומה.  

אלא שבערבו של יום התבררה האמת המרה: אל בית ראובן הגיע שמעון, שכנו האהוב ששב הערב מחו"ל. לפני כשבועיים, טרם יציאתו לחו"ל, ביקש שמעון מראובן שישמור לו (תמורת שכר) על יהלומים יקרים, ששוויים מסתכם ב-50,000 דולרים. את קופסת היהלומים הטמין ראובן באחת המגירות הסודיות, והנה כעת כאשר ניגש להשיבה אל בעליה, גילה כי נעלמה הקופסה כלא היתה. 'איך זה יתכן', תמה ראובן, 'הלא רק היום בבוקר ראיתי את הקופסה מונחת כאן?!'.

עד מהרה התברר, כי לוכד הנחשים לא היה אלא 'נחש נושך'... הוא היה זה שגנב את היהלומים. החשד התעצם כאשר השכנים בבניין הסמוך, התלוננו גם הם כי הלוכד הרשע בדה מלבו את סיפור הלכידה גם בביתם, ויחד עם הנחש 'חילץ' מביתם גם את כל ממון הנדוניה שאספו עבור חתונת בִּתם. התברר כי הלוכד הוא למעשה זה ש'השתיל' את הנחש, במטרות מיוחדות שסימן לעצמו, בכדי לגזול מיהודים תמימים את ממונם.

שמעון אמנם מאמין לכל התרחיש שסיפר לו חבירו, אולם תובע כעת את שלו: "עליך לשלם לי את ה-50,000 דולר, כדין כל שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה!...". ראובן לעומתו טען, כי זהו ממש אונס, וכידוע שומר שכר פטור מאונסין...

הדין עם מי?

תשובה

כידוע "שומר שכר" חייב על גניבה ואבידה, וכל שכן שחייב בפשיעה. אך פטור על אונס. ונחלקו רבותינו הפוסקים, האם שומר שכר חייב בגניבה שנגרמה על ידי אונס (כגון שהניח השומר את הפקדון בעומק תחת הקרקע שאי אפשר לגנבו כי אם על ידי מחילות, או שהקיפו בחומת ברזל, ואפילו באופן שאילו היה שם לא היה יכול להציל מגניבה). דעת כמה פוסקים שחייב אף במקרה שהחפץ נגנב באונס[1] (אלא אם כן היה במקום ולא יכול היה להציל), וכן פסק מרן השו"ע (בחו"מ סי' ש"ג ס"ב). ויש פוטרים, וכדעתם הכריע הש"ך (שם סק"ד). ולכאורה היה מקום לומר שתלויה שאלתנו במחלוקת זו[2].

אולם כאשר הצענו דברינו לפני מו"ר שליט"א, אמר לנו כדלהלן:

נראה כי ראובן פטור לכל השיטות, משום שאין זו גניבה 'באונס', אלא גניבה במקום שהשומר מצוּוה לא לשמור. כלומר, רק על גניבה באונס נאמר בשו"ע שהשומר חייב, אבל בנידון דידן שהשומר מחוייב מהתורה לעזוב את ביתו ולהזעיק לוכד נחשים, בזה לא חייבתו תורה בתשלומין. הגע עצמך, שומר פקדון שראה אדם מתעלף, וחייב מהתורה להזעיק עזרה (כמו שנאמר 'לא תעמוד על דם רעך', וכן נאמר 'והשבות לו' - לרבות השבת גופו), האם נאמר שהשומר יתחייב על גניבת החפץ?! הרי פשוט שפטור, משום שגם הבעלים של הפקדון חייב לעזוב פקדונו ולהציל. ולכן גם השומר בשאלתנו פטור.

לסיכום: יש לפטור את ראובן מלשלם לשמעון את דמי הפקדון שנגנב.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.