מיומנו של יוצר: תחילת מסע לגילוי עצמי

בטור הקודם סיפרתי לכם על הפעם הראשונה שצמתי ביום כיפור. בזכות סיפור על גרעין, צמיחה, פירות, וההבדל בין מה שחיצוני וגלוי למה שפנימי ונסתר, הצלחתי למצוא לעצמי סיבה הגיונית לצום ביום כיפור, והעיקר שאוכל להמשיך ולהגדיר את עצמי כאדם "לא מאמין".

הצום הראשון עבר בקלות, כנראה בגלל הנחישות שהייתה בי להצליח ולקיים אותו כמו שצריך. לפני כניסת הצום נסעתי לחוף הים ועשיתי תשליך, צעקתי לשמיים מתוך עומק הלב, וקראתי לבורא עולם שישמע את זעקת ליבי – אני רוצה להיות מאושר, לא רוצה עוד את הספקנות וההנאות הרגעיות, אני רוצה להיות שלם באופן תמידי.

העובדה שהצום עבר לי בקלות - לא מנעה ממני את ההתבוננות הפנימית. אני הרי זוכר היטב את הניסיון היחיד והכושל שלי לצום בגיל 13, מיד אחרי בר המצווה. אני זוכר איך התרברבתי בפני כולם שאני יכול לצום בלי שום בעיה, ובפועל כמה שעות לפני צאת הצום התגנבתי לגינה עם עוגה וטרפתי אותה תוך שניות. נראה לי ששם טעמתי לראשונה את הטעם המתוק של השקר, מתוק שמטרתו להוביל אותך למרירות ואכזבה, וכל זה כדי שבסוף תוכל להגיע אל המתוק האמיתי – אמונה מתוך ידיעה.

לכאורה נראה לנו שאמונה וידיעה הם שני דברים מנוגדים. אם אתה יודע זה אומר שיש לך הוכחות, ואם אין לך הוכחות אז זו רק אמונה ולא ידיעה. אבל זו טעות. אמונה וידיעה הם לא שני דברים מנוגדים, הם דברים משלימים. הידיעה מחברת אותך אל השכל, אל ההשגה. והאמונה מחברת אותך אל הלב, אל חוסר ההשגה. והרי שהלב והשכל אינם מתנגדים האחד לשני, להיפך, לכל אחד מהם תפקיד חשוב והכרחי בתפקודו של הגוף כולו. ומה זה אומר אמונה מתוך ידיעה ? זה אומר שברגע שאתה מבין שאתה חסר, אתה באופן אוטומטי פועל וממלא את החוסר. הרי אם הייתי מכיר בכישלון שלי לצום בגיל 13, הייתי מנסה שוב לאחר שנה ומתחיל להכיר את נקודות התורפה שגרמו לי להיכשל. אבל בחרתי בדרך השקר, במקום להכיר בחוסר העצמי שלי, טענתי שלצום בכיפור זה מיותר ואין לזה חשיבות. וככה פספסתי הזדמנות יקרה ללמוד ולהכיר את עצמי לעומק.

כולנו מאמינים, אנחנו פועלים כל דבר בחיים על פי האמונות שיש לנו לגבי מה נכון ומה לא נכון. אבל אנחנו בוחרים להגדיר את זה כידיעה – "אני יודע מה נכון לי", ככה זה פותר אותי מלהמשיך ולהתבונן בדרכים שישפרו את מעשי, שחלילה לא אחשוב שיש מקום לספק בבחירות שלי. אבל זו אמונה, כי אתה לא יודע מה יוליד יום, ואתה רק מאמין שמה שבחרת לעשות יהיה הדבר הנכון ביותר. ואם מלכתחילה תכיר בחוסר העצמי שלך ? אם מראש תדע שיש משהו גדול יותר ממך ואין לך דרך לדעת אותו במלואו ? אז תוכל לשלב את האמונה והידיעה באופן שלם, תוכל לצמוח.

השילוב בין האמונה והידיעה זה מה שגיליתי בעצמי באותו יום כיפור כשצמתי לראשונה. פתאום התחלתי להתבונן בכל סיטואציה מתוך מקום קטן וחסר, מקום שלא יודע מה נכון לעשות ורק יכול לשער, מתוך הידיעות שהוא צבר, כיצד הוא מאמין שצריך לפעול. פתאום לא כל מה שאמרו לי הפך להיות אמת לאמיתה, הבנתי שלכל אדם יש אינטרסים סמויים שמנחים אותו, ולא תמיד הם מה שהכי טוב גם בשבילי. התחדדה בי היכולת לראות דברים שקיימים מתחת לפני השטח, בעצמי וגם בסובבים אותי.

עכשיו השקר והגסות של מיאמי בולטים בפני הרבה יותר, פתאום עצי הדקל הגבוהים והטיילת בחוף הים, כבר לא נראים כמו תמונה מתוך סרט על חיים מושלמים. פתאום הבנתי את הפער בין החלום למציאות, בין מה שניתן לך בחינם, לבין מה שאתה צריך להרוויח בעמל ויגיעה. את כל זה השלכתי על החלום שהניע אותי – הרצון להצליח בתחום המוזיקה. פתאום הבנתי שאני בסך הכל עוד ילד עם חלום, כמו עוד הרבה אחרים, מוכשרים לא פחות ממני. הבנתי שההצלחה שלי לא תוכל להגיע מאותו מפיק "שיגלה אותי", גם לא מתוך הניסיון שצברתי בלהקה צבאית. הבנתי שכדי להצליח באמת אני צריך לדעת שאני לא יודע, ומתוך נקודת האמונה הפנימית - לפעול ולצמוח, להשיג ולדעת כל פעם טיפה יותר – לגלות את עצמי שוב ושוב ואת כל זה להביע דרך המוזיקה.

הדבר שהכי בלט בפני זה חוסר הידע המוזיקלי שלי. היום זה נראה לי מגוחך שפעם חשבתי שאוכל להפוך ולהיות זמר מצליח, בלי ללמוד את התחום המורכב הזה ולצמוח בו שלב אחר שלב. חוסר מודעות עצמית זו תכונה שמאז ומתמיד אפיינה אותי, חשבתי שאני יודע יותר טוב מכולם ולא פחדתי לקום ולהילחם על מקומי. אבל כדי לעשות את זה באופן ראוי ומתוקן צריך להחליף את חוסר המודעות באמונה. אז כל חלק בפאזל מקבל את תפקידו, ויחד אפשר להבין את התמונה השלמה, זו שמשקפת את המקום שבו אתה מונח כרגע, ואיך תוכל לצמוח ממנו אל המקום שבו אתה רוצה להיות בעתיד.

אחרי תקופה ארוכה של התבוננות, שלוש שנים של עליות וירידות, אמונות וידיעות, החלטתי שאם אני רוצה להצליח בתחום המוזיקה עלי להיות מוזיקאי, משמע - ללמוד מוזיקה. בארה"ב לא אצליח לעשות זאת בגלל שקושי השפה, בעיקר הכתיבה, יקשה עלי מאוד להבין את החומר הנלמד. אין לי שום רקע של השכלה מוזיקלית, אני לא מנגן על אף כלי, יש לי רק קצת ניסיון בימתי מהתקופה בלהקה הצבאית, לכן כדי לעשות זאת כמו שצריך עלי לחזור לארץ.

כדי לחזור מוכן אני צריך עוד קצת זמן להתבונן, להיבלע בתוך האינסופיות של היקום ולהתחבר לנקודה הפנימית שמניעה אותי, להבין אותה. החלטתי שלפני שאשוב לארץ אסע לניו יורק לשנה, שם בין אלפי האנשים שפוקדים את הרחובות, בטוח אצליח להיכנס פנימה לתוך עצמי. בעיר כמו מנהטן קל מאוד להרגיש קטן וחסר, ולו רק בגלל שהכל נראה גדול ובלתי מושג, ההיפך הגמור ממה שמיאמי מציגה. זה בטוח יעזור לי עוד קצת במסע לגילוי העצמי.

בטור הבא אשתף אתכם בחוויות מהעיר הגדולה, מנהטן. שם גיליתי שאני לא רק בחור שיודע לשיר, אני גם יוצר ויש לי צורך לבטא את עצמי ביצירה מוזיקלית. תובנה שהשפיעה הרבה מאוד על ההחלטות שקיבלתי בהמשך, כשחזרתי לארץ. אשתף אתכם גם בכמה השגחות פרטיות שהובילו אותי היישר אל אחת התקופות הכי משמעותיות בחיי, עבודה בלב ליבה של תעשיית המוזיקה בישראל.

הפעם אשתף אתכם בשיר של בועז שרעבי שנקרא "אמונה", שיר שמסביר את הכוח שיש בכל אחד מאיתנו, להתגבר על כל המכשולים ופשוט להאמין. כל מה שנספיק לחקור במחזור חיים אחד, לעולם לא יסכם סודות שנלמדו לאורך אלפי שנות חיים. לכן צריך להאמין שהתורה היא אמת, שהיא מסכמת בפנינו את ההוראה לכל מה שעלינו לדעת כדי שנוכל לחוות חיים מלאים ומשמעותיים.