לא עולה להר: ראיון עם הרב עידו ובר-ארליך

קל לזהות אותו. מזוודת ספרי קודש ענקית בידו. חיוך שוֹבה לב בפניו. ואת מבטו הטוב, אפילו העדשות המוצללות לא מצליחות להסתיר. עשרה מטרים מפרידים ביני ובין ידו המושטת של הרב עידו ובר ארליך, אלא שאז הוא חושב שהוא פגש מישהו חשוב. "קרוב משפחה". לא מדרגה שלישית. "נכד של אברהם אבינו". אז מה עם הוא שחום עור ומדבר רק אנגלית. שלא יניח תפילין היום? לא חבל? הראיון יכול להמתין. התפילין ממש לא. שינוי קטן בתכנית. "קודם ניגש לדוכן התפילין", הוא מודיע.

הצעידה מנקודת המפגש, בגשר המוּגרבים, אל דוכן התפילין החב"די שברחבה, מנוצלת לאיסוף קרקפתות יהודיות שעדיין לא נקשרו בטוטפות. כלי השכנוע יעילים למדי. לב רחב, יד מחבקת ודיבור ישיר ואוהב. זה מתחיל ב"מה נשמע?" ו"איך קוראים לך", ומסתיים בחיבוק ו"איזה יופי. תגיד, כבר זכית להניח היום תפילין? זה רק חצי דקה ובעזרת ה' אתה תרגיש את השינוי". כעומד מהצד, אין מי שזה לא עובד עליו.

הרב ובר - ארליך. (צילומים: יואב דודקביץ')

למטה, בדוכן, עמל צוות חב"די נמרץ, שמגלגל רצועות ומייצב בתים בין עיניים. למראה האורח, הם מתפרצים בשמחה קולנית. "ברוך הבא הרב ובר". וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלשמו התכנסנו.

איש צדיק וחסיד היה בירושלים. שמו היה רבי משה ובר זצ"ל. שילוב מעלות של גאונות תורנית, דבקות חסידית ואהבה תהומית לכל יהודי, הפכו את ביתו הדל שב'אונגרישע הייזער', למקום מקלט לכל יהודי בכל מצב.

צירוף מקרים מרתק הכניס אל הבית, באחד הימים של שנת תשמ"א, חייל דתי עם להט בעיניים. קראו לו עידו ארליך. מאז ועד לפטירתו של רבי משה - בשנת תש"ס - הרב והתלמיד, לא נפרדו. הוא הפך לו לאב רוחני, ומכיוון שלא זכה רבי משה לבנים ביולוגיים, הוסיף הרב עידו את שם המשפחה ובר לשמו.

השנים שחלפו, הפכו את החייל הדתי לאושיית קירוב חסידית לוהטת. הרב ובר הצעיר, מילא את כריסו בש"ס ופוסקים, ובהמון סיפורי צדיקים שבעזרתם הוא מחולל גדולות ונצורות. בעיקר הוא מתמסר לחינוך תינוקות של בית רבן, בכל מדיה אפשרית. קולו המלטף חודר ישירות אל ליבם הפתוח של הילדים, ועושה רושם בדפם החלק. כיום, כבר יש לו דור שני של ילדים שהוריהם גדלו על עלונו השבתי המיתולוגי 'שמעו ותחי נפשכם'. עכשיו, הוא עסוק בהנחת תפילין לצעיר מקועקע ושרירי מניו-ג'רזי. "נייס טו מיט יו", הוא מחייך לעברו באנגלית נאותה, זכר לתקופה שבה התגורר בבוסטון.

"את דוכן התפילין הזה", מספק לנו את ההסבר ראביי גיל, יהודי עטור צורה שעשרות שנים מניח כאן תפילין ליהודים תיירים מחו"ל, בעיקר בשל האנגלית השורשית שבפיו, "הקים רבי משה ובר זכר צדיק לברכה. הוא העמיד אותי כאן ושילם לי שכר בקביעות. עבדתי עשר שעות ביום, ששה ימים בשבוע, וקיבלתי משכורת של מאה דולר".

בעברית ברורה יותר נשמע את הסיפור מהרב עידו, הבן הרוחני. "עוד לפני הניצחון של מלחמת ששת הימים, שבו שוחרר הכותל והתאפשר להמוני יהודים לפקוד אותו, הכריז כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע על 'מבצע תפילין' שבמסגרתו יצאו המוני חסידים לזכות יהודים בכל רחבי העולם, בהנחת תפילין. מיד אחרי שחרור הכותל, הקים רבי משה את דוכן התפילין שבמקום. הוא בעצמו היה מגיע לכאן בקביעות ומניח תפילין. בשנותיו האחרות, הוא שכר אנשים שיעמדו כאן, מהזריחה ועד דמדומי החמה". בחב"ד, מבצע, אף פעם לא מסתיים.

אין שני צדדים למתרס

אם אתם מהמרים נועזים, אל תנסו לבדוק אם אפשר להוציא את הרב ובר משלוותו. זאת משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, יש נושא אחד שיכול להוציא ממנו הרבה כאב. תשאלו את מי שניסה. לפני תקופה קצרה, היה אחד בשם יהודה גליק שהזמין אותו לעימות תקשורתי סוער. "יש לי עמו הרבה חילוקי דעות, אבל אין חס וחלילה פירוד לבבות", ממהר הרב ובר להבהיר.

חודשיים וחצי אחרי, גליק ושיטתו הפכו מפורסמים למדי. פחות בגלל הר הבית, יותר בגלל צעיר ערבי שדהר על אופנוע וירה בו מטווח אפס. העימות הבלתי אפשרי הזה, שבו שני הצדדים מכבדים ואוהבים זה את זה, חזר ועלה לכותרות. הדוברים בו משני הצדדים, לא מוכנים להרפות.

ובכל זאת, כששמו של גליק מוזכר, הרב ובר מסתובב מיד לכיוון מקום המקדש ופותח בתחינה לאוזניים העליונות שבכותל. "שה' יתברך ישלח לו רפואה שלמה בתוך כל שאר חולי ישראל. הוא יהודי טוב ומלא כוונות טובות. אני אוהב אותו בכל לבבי, אבל אני חולק עליו נחרצות ואעשה הכול כדי שלא לאפשר לו לעבור על איסור כרת. והאמת שאני לא יחיד בזה. גם אביו פרופ' שמעון גליק, חולק על בנו בעניין הזה של העלייה להר הבית. אבל אחרי הכול כולנו חרדים לשלומו. יתמו חטאים מן הארץ, לא חוטאים, וודאי שלא שוגגים וטועים".

הפעם האחרונה שבה הם נפגשו, הייתה בליל ט' באב האחרון. באולפן תקשורת שהקדיש שעה להר הבית. ההפקה חיפשה קצוות וחיכוך סוער. מצד אחד, הובא גליק, המייצג והלוהט שבחבורת 'נאמני הר הבית'. מהצד השני ישב הרב ובר, שאביו הרוחני היה הראשון ללחום בכל מאודו בעלייה להר הבית. לצערו של המנחה, הרב ובר לא הסכים לשחק את תפקיד השונא.

"יהודה גליק", שואל המנחה, "למה בעצם אתה רוצה לעלות להר? למה זה בוער בעצמותיך?". הוא לא מספיק לסיים, וגליק משתפך בהומור אופייני: "השאלה שלך מצחיקה אותי. 2,000 שנה יהודים השתוקקו וביקשו לזכות להתפלל במקום הזה. במלחמת ששת הימים זכינו לאחר ששפכנו דם יקר, לקבל את המתנה שכל כך ייחלנו לה. זה כמו שתקבל מאבא שלך במתנה רכב שרד, קרייזלר, ואתה תבקש להשתמש רק בבגז'. זהו המקום היחיד שכתוב אודותיו שה' בחר בו לשכן שמו שם.

"בכל הדורות, נהגו לעלות לשם", המשיך גליק. "...הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים את האיסור לעלות לשם מופיע, היא רק במאה ה-19, כשרבי ישראל משקלוב כותב זאת...".

לא צריך מומחיות בשפת גוף, כדי לראות בכמה מאמץ עולה השתיקה של הרב ובר. כל משפט שגליק מנפיק, מרתיח את דמו. הוא רואה בו עיוות נתונים, הגזמה ועשיית שימוש בחצאי עובדות. במקום לכעוס הוא מחייך וקוטע את המלל. "מה שאתה אומר, זה הרבה יותר מלא מדויק". אלא שהמנחה מבקש להחזיר את המושכות לידו. הוא מציג את הרב ובר, "האיש מהצד השני של המתרס", וגורר מחאה: "חס וחלילה, אנחנו לא משני עברי המתרס. אנחנו ממש באותו צד. אני, בדיוק כמו הרב יהודה, שנינו שואפים ליום שבו נזכה לגאולת המקום הקדוש הזה. שנינו כואבים את ההתנחלות המוסלמית בהר ואת חילול הקודש שהם מבצעים שם. אלא שעם כל המון הכאב, אני מייצג את האדם שומר התורה והמצוות, שפשוט מציית להלכה בכל תחום בחייו, גם כשהיא לא נוחה לו".

הוא שובר את שגרת הדיון במסמך שהוא מציג מול המצלמות. "הנה, הבאתי איתי מכתב שהודפס מיד לאחר שחרור הכותל המערבי בתשכ"ז. חתומים עליו חמישים ושלושה רבנים, הגדולים ביותר באותו דור. ביניהם ניתן לראות את מרנן הגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף, זכר צדיקים לברכה. ורגע לפני שגליק יטען שזה עניין חרדי, אני רוצה להראות לו גם את חתימתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבות מרכז הרב ומנהיג הציונות הדתית האולטימטיבי, שגם אביו, הראי"ה קוק זצ"ל, אסר את העלייה להר. כל אותם רבנים מזהירים שאסור בשום אופן לעלות למתחם הר הבית ושמדובר באיסור כרת".

התשובה של גליק, קצת פחות רצינית: "לא פוסקים הלכה מפשקוויל". הרב ובר מתחלחל. "פשקוויל? לפסק הלכה של גדולי ישראל אתה קורא פשקוויל?!"

הויכוח נמשך. הרב ובר לא מסכים להיכנס למקום אישי ולו לרגע. "שנינו ג'ינג'ים", הוא אומר לגליק המתפתל, "אני כל כך מחבב אותך".

כשהגרי"ש מבקש מרב הכותל

לשני הצדדים בוויכוח הזה, אין שום חידוש. הם מכירים זה את דעותיו של זה, כבר עשרות שנים. ימים אחדים לאחר חג השבועות תשכ"ז הם התחילו להתווכח. כשקולו הנרגש של מוטה גור עוד הדהד בהכרזת "הר הבית בידינו". עוד לא יבשו עיני האומה מדמעות ההתרגשות, והגה"צ רבי משה ובר זצ"ל הבין את הפלונטר ההלכתי החדש שנוצר - הכניסה לתוככי הר הבית. מהצד השני, כבר החלו ארגונים הזויים לשווק תכניות עלייה אטרקטיביות להר הבית. בתגובה החליט הגר"מ ובר לקחת את הדברים לידיו ולהציל יהודים מאיסור כרת.

"רבי משה", מספר הרב ארליך-ובר, "החל בפעולות מלחמה נועזות. הוא התייעץ עם גדולי הדור, שהוציאו אז 'קול קורא' נחרץ שבו הזהירו שאף אחד לא יעז להיכנס לשטח. הבעיה הייתה עם שני קהלים: בעיקר יהודים שוגגים שאין להם מושג בכל מה שקשור לאיסור הזה, וגם בקבוצה הציונית של 'נאמני הר הבית', שראו בכך עניין חשוב ונשגב.

"עיקר המאמץ התמקד בניסיון להציל את השוגגים, אלה שנגררים לטיפוס בהר מתוך חוסר מודעות לאיסור הכרת הכרוך בכך. הפעולה הראשונה שעשה הרב הייתה כאשר הציב בכניסה להר שלט אזהרה באותיות בולטות ובתרגום לשלוש שפות: עברית, אנגלית ורוסית. בשלט, שהיה חתום בידי הרבנות הראשית לישראל, הוסבר האיסור ההלכתי החמור שיש בכניסה להר. אך בכך לא היה די. רבי משה סבר ששלט דומם לא ישיג את המטרה לבדו. צריך גם שומר מדבר שיזהיר ויעורר תשומת לב. ייתכן שהוא אף ראה בכך, בין היתר, המשכיות למסורת השומרים שהיו ניצבים בכניסה להר בימי בית המקדש והיו מזהירים מפני עלייה להר בטומאה.

"לאחר חקירות ודרישות הוא בחר באדם שענה על כל הדרישות. לאחר שווידא שהוא שולט בשפות שונות, הוא הנחה אותו באיזה אופן הוא צריך לפנות לכל מבקר ותייר, וכיצד לנהוג במקרים של ניסיונות לחולל ויכוחים ומדון. הוא הדגיש בפניו שעליו לפנות לכל אדם בסבר פנים יפות ולשדר את התחושה שהוא דורש אך ורק את טובתו של המבקש לעלות מתוך חוסר מודעות לחומרת המעשה.

"התוצאה הייתה חיובית. דרכם של אלפי אנשים נבלמה למרגלות ההר. אך דאגתו של רבי משה לא הסתיימה עם כינון השמירה. מדי יום, כשסיים את תפילת שחרית ברחבת הכותל ואחד מתלמידיו הגיע להחליפו בדוכן התפילין, היה מגיע לכניסה להר כדי לעקוב אחר תפקודו של השומר מקבל המשכורת. הוא גם עמד לצדו ופנה בעצמו למבקרים במשך דקות ארוכות".

הרב עידו ובר קוטע את סיפורו בהתרגשות. עינו החדה קולטת את אחד משומרי הכותל הוותיקים מהימים ההם. הוא רץ אליו ולוחץ את ידו בחמימות. לצדו של ר' יהושע רחמים הקשיש, שמשרת בכותל למעלה מ-40 שנה, הוא פוגש גם את שני השומרים הצעירים, ששירתו בשנים האחרונות. זה כבר היה בהשפעתו של הרב עידו ובר עצמו.

"היה עוד יהודי שהיה מוטרד מהאיסור הזה. היה זה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. כידוע, בימי חול המועד סוכות היה הגרי"ש מקפיד להגיע לנטילת לולב ליד שריד בית המקדש בשעת הנץ החמה. באחד מימי חול המועד פסח היה מבקר גם כן, וכן באסרו חג של שבועות - זכר למצוות העלייה לרגל.

"היה זה באסרו חג השבועות של אחת השנים האחרונות לחייו. בימים שקדמו לכך עליתי למעונו ודיווחתי שהשומרים שהיו עומדים ומתריעים מפני חומר האיסור, כבר אינם מוצבים עוד. התוצאה לא איחרה לבוא: לאחר התפילה בכותל באסרו חג של שבועות, טרם נסיעתו בחזרה למאה שערים, ביקש מרן הגרי"ש אלישיב לקרוא לרב הכותל המערבי, הרב שמואל רבינוביץ. הגרי"ש ביקש ממנו בכל לשון של בקשה להחזיר את השומרים לכניסה להר. רב הכותל נעתר כמובן, ושומר חדש הועמד.

"כששמעתי על הדבר, חשתי חובה גדולה לעלות לביתו של הגרי"ש ולהודות לו על התיקון הגדול. הגרי"ש הרים את עיניו ואמר משפט קצר, שדאגת פני העתיד בצבצה ממנו: 'מ'דארף זעהן ס'זאל האבן א קיום'. צריך לוודא שיהיה קיום לדבר. חכמתו עדיפה הייתה מנבואה, ואכן זמן קצר לאחר פטירתו, שוב חדלו השומרים מלעמוד במקום. לצערי, עד היום אין במקום שומרים".  

אחד השומרים שלוחץ את ידו של הרב ובר בחמימות, ממש מתנצל. "קיבלתי הוראה מפורשת, לא לדבר מילה אחת בנושא מבלי לקבל רשות". הוא נושק את היד ומתרחק מהאזור בחשש. השומר השני צייתן פחות. "אח", הוא מתרפק במבטא גיאורגי, "כשרבי משה ובר היה כאן, היה משלם, היה דואג, אף אחד לא עלה. אני בעצמי, הייתי עומד בשער. הגיעה קבוצה תיירים מארגנטינה. רצו לעלות. הם גויים, אין בעיה. אבל נהג מונית יהודי אסור. כרת. כל הגויים עלו, הוא נשאר למטה. הכול רבי משה ובר הצדיק. אחרי שנפטר, אין שומר. היום גם אין לנו רב עובדיה. אין מי שיזהיר את כולם".

דעת יחיד מול רבים

אנקדוטה שחקוקה היטב בזיכרונו של הרב עידו ובר, קשורה לאחת הנסיעות היומיומיות שעשה עם רבו לכותל. טרם צאתם ניגש אליהם הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, מי שכיהן במשך שנים ארוכות כרב הכותל. "הרב גץ ניגש אל רבי משה, הודה לו על השלט ועל השומר והתחנן בפניו שימשיך לשלם את זה. 'לנו אין תקציב', הוא התנצל".

ומהיכן באמת השיג הרב חסר האמצעים מבתי אונגרין את התקציב? "הדבר היה בנפשו. הוא היה מניח את כל עיסוקיו החשובים - הרבצת התורה, ההתוועדויות, קירוב היהודים - לטובת מצוות השמירה. בתחילה היה חוסך מפת לחמו כדי לממן את עלות השמירה. כשהוא גילה שזה גורם לו לחובות כבדים מנשוא, החל לכתת רגליו לבתי נדיבים. גם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שהיה ידיד קרוב לו ולמפעליו, צייד אותו במכתב המלצה נרגש".

בהתייחס לדעה האחרת, נחזור לצטט את דבריו של גליק בעימות, שמייצגים את טענתם של 'נאמני הר הבית' הטוענים שהם יודעים בבירור את התוואי המדויק של מקום המקדש. הם מתבססים על דברי הרדב"ז שמפרט את מיקומה של אבן השתייה בדיוק מתחת לכיפת מסגד אל אקצא. לטענתם, הם יודעים להיזהר היטב ולא להיכנס אל השטחים האסורים. יש להם גם ראיה ממכתב שנמצא בגניזה הקהירית ולפיו הרמב"ם בעצמו ביקר במקום.

את הרב ובר הטיעונים הללו מרתיחים. "מה זאת אומרת להסתמך על הרדב"ז, בשעה שיש עשרות פוסקים שחולקים עליו?! איך יכול לקום אדם ולומר, בעניין כל כך חמור של איסור כרת, שהוא מסתמך על שיטת יחיד? ובאשר למכתב של הרמב"ם, מוכח מתוכו שהוא לא מדויק, משום שהרמב"ם עצמו פוסק ביד החזקה שאסור להיכנס. מלבד זאת, גם אם נניח שנכון לייחס את המכתב המדובר לרמב"ם עצמו, עדיין יש חוקרים ולמדנים רבים, שמסבירים את דבריו באופן שונה לגמרי. ובכלל", מטיח הרב ובר, "איזו חוצפה יכולה להביא אנשים לנופף בפוסקים ראשונים. מה אתה חושב, שהגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף, לא הכירו את הרדב"ז הזה?!"

גם היומרה לדעת בדיוק היכן מותר לעבור והיכן לא, מסוכנת. "מי הוא האיש המתיימר להיכנס בין הפוסקים ולהכריע את התוואי המדויק של ההר - היכן מקום קודש הקודשים, היכן מקום העזרה והיכן המקומות המותרים בכניסה למי שטמאים בטומאת מתים?", תוהה הרב וובר. זה בדיוק נוסח הקול-קורא של גדולי הפוסקים: "ברבות הימים נעלם מאתנו מקום הקודש והמקדש, ולכן אנו חוזרים ומזהירים על מה שהזהרנו זה מכבר, שאין לאיש להיכנס לכל המתחם".

גליק מצידו השיב מלחמה: "אילו אותם רבנים היו חיים היום והיו רואים את המחיר הכבד והנורא שאנו משלמים על כך, הם היו משנים את דעתם".

אך הרב ובר לא וויתר: "גם אם נניח כדבריך - ואני ממש לא מסכים להניח - הרי שאנו מחויבים לציית להם בכל דבר ועניין. אצלנו מקובל ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. אנחנו לא מחליטים לגדולי ישראל מה הם היו צריכים לפסוק. מה גם שרוב פוסקי זמנינו, ואפילו רבנים בציונות הדתית, כמו הרב צבי טאו, הרב שלמה אבינר ועוד, כולם סבורים שזהו איסור חמור.

"אני רוצה להפריד בין ציונות ליהדות. באידאולוגיה שלי, גם אני מתקומם מול מה שמתחולל שם. גם אני משתוקק וכולי דרוך לקראת הרגע הנשגב שבו יופיע משיח צדקנו והמקום ייגאל מהשועלים המהלכים בו. אבל עד אז, כל עוד ההלכה היהודית לא מאשרת, אסור להיכנס לשם אפילו פסיעה. זה כמו לאכול חמץ בפסח, זה כמו לאכול ביום כיפור. זה איסור כרת. למה להסתכן באיסור החמור הזה? זה יש לנו את שריד בית המקדש, שם נתפלל ונבקש מה' שיבנה את בית המקדש".

עולים בהר, משחקים בכרת

"שלא לציטוט", הרב ובר מצליח איכשהו לדון את 'נאמני הר הבית' לכף-זכות. "הציונות מעבירה אותם על דעתם. הם כל כך להוטים להוכיח ריבונות, וזה מטשטש להם את הראיה". אבל ישנה תופעה חדשה "ממש מסוכנת", בלשונו, שמטרידה אותו. למרות שכל השמות והפרטים ידועים לו עד לאחד, הוא לא רוצה לפרט.

"לאחרונה", הוא אומר, "השערורייה הזאת פושה גם במחנה החרדים. אין דרך אחרת להסביר את זה, פשוט הצליח מעשה שטן. קבוצה קטנה של יהודים חרדים, שרחוקים מהאידאולוגיה הציונית כמטחווי קשת, החלו לעלות להר. הם ניסו לסחוף אחריהם ציבורים נרחבים יותר, וברוך ה' שלא הצליחו. הם נשארו קומץ. אבל עדיין, זהו חילול ה' שאין כדוגמתו. יש כאן גם בוז לדברי כל גדולי ישראל. על מי הם מסתמכים?! על הרב דב ליאור?! ולא שאני חולק חלילה על גדלותו התורנית, אבל אינני בטוח שאת ההכשר שלו אותם חרדים היו אוכלים. רק בעניין שנוגע לאיסור כרת הם סומכים על דעה הנוגדת את דעתם של גדולי הפוסקים?!"

מתיק הספרים מחלץ הרב ובר ציטוט מבהיל מדברי התוספתא במסכת שבועות: "'היה רבי שמעון אומר: קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה'. זהו האיסור הכי חמור בתורה, ועם זה אנשים משחקים?!

"אני חייב לומר עוד משהו: בפעילות של נאמני הר הבית יש מרכיב שמדיף ניחוח של צביעות. הם טוענים שהם יודעים בדיוק את המקומות שבהם מותר ללכת והם נזהרים לא להיכנס למקומות שבהם יש חשש. מה שהם לא אומרים, זה שגם באותם מקומות 'מותרים' כביכול, אסור להיכנס מבלי טבילה קודם לכן. ולא מדובר בטבילה פשוטה, אלא בטבילה דאורייתא, מבלי חציצה ומבלי כל סרך. אז אני מניח שחלקם מקיימים את הטבילה הזו. אבל כמה אנשים שעולים לשם בהשפעתם אינם יודעים את ההלכה הזאת ונכשלים בביאה אסורה להר הבית? רואים יהודים שומרי מצוות המטפסים בהר ונוהרים אחריהם כסומים בארובה. ואת זה, כאמור, אני אומר גם לפי שיטתם.

"יתירה מכך", תוקף הרב ובר. "לפני תקופה, כשעלתה הקבוצה החרדית, אירע שם מחזה מזעזע. אותם אברכים לא הסתפקו בלהכשיל את עצמם. היה חשוב להם להעלות לשם גם ילדים קטנים ממש, עוללים שלא חטאו. סרטון שהתפרסם, מראה את קבלת הפנים לה הם זכו. הישמעאלים הזועמים התחילו להתפרע שם באופן מבהיל, בחמת זעם רצחנית. הילדים החלו לצרוח מאימה והאברכים תפסו אותם בידיים וברחו לכיוון השוטרים. בבריחה הזאת, הם כבר לא יכלו להשגיח ולהבדיל בין שטחים מותרים ואסורים. במעידה של חצי מטר, הם עברו רחמנא ליצלן על האיסור הכי חמור בתורה. אז גם אם יאמרו שהם היו במצב של פיקוח נפש, מי התיר להם מלכתחילה להכניס את עצמם למצב הזה? הכול בגלל שהם מנסים להיות יותר חכמים מגדולי ישראל".

אירועי הימים האחרונים הוכיחו שמלבד כל הטיעונים ההלכתיים, יש כאן גם את העניין של פיקוח נפש. "אנשים לא הפיקו את לקחי עלייתו המתסיסה של אריק שרון להר בשנת תש"ס, שהציתה את האינתיפאדה השנייה, המכונה משום כך 'אינתיפאדת אל אקצה'. והנה, לנגד עינינו, משתוללת לה אינתיפאדה שלישית דוקרת ודורסת, שכבר גבתה את חייהם היקרים של כמה יהודים הי"ד.

"אני לא אומר שצריך להיכנע לניסיונות של הערבים לטעון לריבונות בארצנו, ובוודאי שאינני תולה חלילה את הקולר לאינתיפאדה באף יהודי. המחבלים הם שונאי ישראל, מרצחים נתעבים וצמאי דם יהודים. אבל מסתבר שאין לדבר הזה סייעתא דשמיא. ומי יודע אם העלייה הזאת אינה מעוררת קטרוג. עד שיבוא משיח צדקנו, נמשיך במסורת שלנו מדורי דורות. נציית לגדולי ישראל ונתפלל בכותל המערבי שממנו לא זזה שכינה מעולם, נעתיר שתבוא הגאולה ואז נעלה כולנו לבית המקדש בקדושה ובטהרה".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן