מיוחד לחנוכה: את עלית על כולנה!

הנר הראשון של חנוכה הוא יומם של כל הבודדים והבודדות וכל מי שמרגיש כמו נר אחד בחושך. החנוכייה, עם הנר האחד, נראתה קצת עצובה (כמו חיוך עם שן אחת J). ודווקא היום הזה מגלה לנו עד כמה זה אפשרי, להאיר את העולם בכוחו של מעשה חסד. אברהם אבינו הוא כנגד הנר הראשון. מידתו של אברהם – חסד, וגם הוא היה אחד; אחד היה אברהם.[1] כשהוא התחיל להפיץ אור לאחרים, על אף שהיה בודד, הוא פשוט הקים עַם! אז לכל הבודדות והבודדים, אמצו לעצמכם איזשהו חסד. זו סגולת היום.

והנר השני? היום השני של חנוכה הוא כנגד יצחק, שמידתו גבורה וסגולת היום – לבקש התגברות על שוֹנוּיוֹת (זו משמעות המילה "שניים" לפי המהר"ל). המחלוקת הראשונה ביהדות החלה בחנוכה, עם מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שהיוו שתי אסכולות הפוכות לחלוטין, ועם כל השוני ביניהן, לא נמנעו בנות מבית הלל להינשא לבנים מבית שמאי[2]  ולהיפך.

למה הכוונה? שבני זוג יכולים להיות שוֹנים מאד ועדיין להקים בית כל כך מופלא. ביום השני של חנוכה נבקש שלא יהיו מחלוקות לא כאן בעם ישראל ולא בבית שלנו. מול הנרות הדולקים התגעגעי לבן זוג ולשלום בית ובקשי התגברות על מחלוקות בזוגיות ודעי לך, שבשביל זה נדרשת עבודת מידות אדירה, כי בן זוגך לא יהיה כמוך. הוא תמיד יהיה שונה ואחר ממך. כשאת מבקשת "ה', שלח לי בן זוג שמתאים לי", דעי שאף פעם לא מתאימים. "שלומבית" משמעו להסתדר עם שוני.

ואם הכל בסדר? אז פשוט לומר "תודה, ה'. תודה רבה". ותתגעגעי לבעלך כשהוא היה צעיר ושעיר J.

בואו נדבר על היופי כי "חנוכה חנוכה, חג יפה כל כך".  מה עושים עם היופי ביהדות ואיזה מקום יש לו, בפרט אצלנו, כנשים? מה עושים עם הצניעות? והשאלה של השנה – איך אפשר לשמוח ולומר שהחג כל כך יפה כשמשפחות רבות כל כך שרויות בחושך? השנה הזו התווספו כל כך הרבה משפחות שבהן האמא צריכה להדליק את הנר או האח הגדול, כי האבא פתאום איננו. אז אך נעלה את חורבנם של אחרים על ראש שמחתנו בחג המאיר הזה?

יעקב אבינו בפרשתנו מתבטא בצורה נוראה: "עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה",[3] הוא זועק. זה ביטוי נורא שכולל הכל: "די די,  אני מרגיש קבור תחת הצרות האלה!" ובעל הטורים הגאון מחפש את המילה היחידנית "כולנה" ומוצא אותה ב"אשת חיל": אַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.[4] אישה, כשהכל כל כך שחור, יש לך אפשרות להביט על הדברים מלמעלה. דווקא כאישה, אומר החכם באדם, יש לך פרספקטיבה והבנה שמה שרואים מכאן לא רואים משם.

איך מפעילים את הראייה האופטימית הזו? בעזרת הצניעות. רק הצניעות אומרת לנו שיש דברים נסתרים, משהו צפוּן בעולם, ומתחתיו משהו מופלא. רק ההבנה הזו של הצניעות מאפשרת לך להיות אישה שפותרת דברים לטובה. לא במקרה אני משמשת במילים "צפוּן" ו"פותרת", כי בפרשתנו יוסף הצדיק פותר חלומות ופענח את הבשורה הצפונה ברובד הגלוי והמפחיד.

שלהם. התורה קוראת ליוסף הצדיק "צפנת פענח". וגם אצלנו, החיים דורשים מאיתנו כל הזמן לפענח צפוּנוֹת, לראות שיש טוב בתוך החושך הזה. כשאישה עולה על כולנה היא יודעת שבתוך שבע פרות צנומות וחולות, בּלוּעוֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר.[1]

מה עושים עם יופי וצניעות? זו שאלת השאלות, השילוב ביניהם, וזה ה-חג לדבר על כך. אז כתוב יַפְתְּ אֱלֹקים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם.[2] "יַפְתְּ" – אלה היוונים, תרבות האסתטיקה והיופי הפיסי. "שֵׁם" – זו היהדות. וה' אומר: היופי חשוב, והוא צריך לשכון (גם) בתוך האוהלים (הישיבות) של שם.

כיצד?

"אָהֳלֵי" – מהמילה "אהיל". אור הוא מדהים, אבל כשהוא בוטה וחשוף, אי אפשר להביט בו. חייבים להאהיל על האור כדי שיהיה נעים להבטה. כמו כלֶי המשכן שצריך לכסות אותם, מפני שהם כל כך מוארים ואם מביטים בהם פשוט מתים, כך גם הבנות של עם ישראל: בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל.[3] הנשים של עם ישראל הן המנורה, הן ארון העדוּת, הן הכפורת. הן כלי-מקדש.

כמה יפים היו הבנים של יעקב אבינו והוא אומר להם: "אל תכנסו ביחד למצרים, שלא יראו אתכם כולכם ביחד, שלא יהיה עליכם עין הרע. לָמָּה תִּתְרָאוּ?"[4]

"עין הרע" זה מצב שבו מישהו לא מסוגל להביט במוּשלמוּת של מישהו אחר. זה קורה בפרט במצב שמתואר בפרשתנו – "בשני רעב" (בשנים רעבות), אומר רש"י.[5] אם ניתן דוגמא מהיומיום שלנו, את הורגת את עצמך בדיאטת רעב ופתאום היא מגיעה, הגבעולית הזאת, הפרה הצנומה הזאת, ואת פשוט רוצה להיבלע בה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה...[6] אז קודם כל, אנחנו תמיד למדות בחג השֵׁמֶן והשמֵנות, ששמנה היא טובה ויפה. כך כתוב: פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּ...בְרִיאֹת בָּשָׂר.

במצב בו מישהי לא מסוגלת להביט במושלמות שלך, כי היא עצמה "רעבה" וחסרה, יעקב אבינו מסביר לנו כיצד נזהרים מעין רעה. עין רעה משמעו, עבורך, לא לסנוור במצויַנוּתך ובמוּשלמוּתך. עין הרע זה לא "אני לא רוצה להראות מה שיש לי כי היא תפגע בי", אלא "אני לא רוצה להראות את היופי שיש בי כי אני אפגע בה, כי היא רעבה, כי היא חסרה". להבין, שבאמת אי אפשר לפרגן למושלמוּת והאחריות לא לצער מישהי אחרת, מוטלת עלי.

זה מה שהיה יוסף בצעירותו – מסלסל בבלוריתו, מספר לאחיו שהם משתחווים לו בחלומותיו. הכל הוא עשה בתמימות וחלומותיו – אמת, אבל אי אפשר לפרגן לזה; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ [...] וַיְקַנְאוּ בוֹ.[7]

אז צניעות היא חלק מאהבת הזולת. חייבים לדעת להתחשב, להאהיל, כדי שיהיו יכולים להביט באור הזוהר הזה. זה האור העצום של חנוכה, אור הבריאה, שנגנז לאחר הגירוש מגן עדן. ה' אמר "מה שווה האור הגדול הזה שאי אפשר להביט בו? אני גונז אותו. אור גנוז לצדיקים, אבל בחנוכה הוא יתגלה בשלהבות".

ולכן, אי אפשר ללמד צניעות בבוטוּת. גם שיעורים על צניעות חייבים להימסר בצניעות כי הדברים, נכונים ככל שיהיו, לא יכולים להימסר כאלומת אור לתוך האישון של הבנות שלנו. זה לא מספיק שהדברים הנאמרים הם אמת ויציב ונכון וקיים. הכלה לא יכולה להיות רק נאה. דברי תורה צריכים להיות גם בגדר נחמד ונעים [...] וטוב ויפה ומתוקן ומקובל.[8] גם דיבורי צניעות צריכים להיות באור נעים, לבושים איצטלה צנועה ומתקבלים על הנפש.

יוסף מגלה זאת במצרים. כמה יפה יוסף וכמה צנוע, ולכן וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן[9] ולכן הוא לא מעצבן את מי שמביט בו. והוא כן מגלח ומחליף שמלותיו מפני כבוד המלכוּת,[10] כי הוא יודע שהוא שייך למלכוּת.

החג הזה מלמד אותנו להצטנע בנעימות ולהפיץ אור נעים סביבנו כי רק כך אפשר לפענח את הצפונות של העולם. להיות צנועה זו משימה לא פשוט כיום כי "כולן לובשות" ו"כולן עושות", אבל אַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. וכשתעלי על ה"כולנה" הזה, את תקבלי פרספקטיבה של הדברים הגנוזים. את תקבלי את האור הגנוז לצדיקים. כי מה שאי אפשר להביט בו איננו אור אלא חושך גדול.  

על תמר כתוב שמכיוון שהיתה צנועה בבית חמִיה, והוא לא זיהה אותה כשהתחפשה, זכתה שיצאו ממנה מלכים. האמנם על זה זכתה, או על כך שבעודה נשרפת באש, היא לא רצתה לבייש את יהודה?[11] והאמת, זה אותו דבר. לא לבייש אף אחד ביופייך,  במושלמותך ובצניעותך, זה בדיוק תכונת הצניעות.

* * *

1.בראשית מ"א, ב.

2. בראשית ט', כז.

3. תהילים קמ"ד, יב.

4. בראשית מ"ב, א ותענית י', עב.  

5. רש"י, בראשית מ"א, כז.

6. עפ"י בראשית מ"א, כא.