ביטחון לאור נרות החנוכה

שלושה ידידים סיכמו ביניהם להתחזק יחד במידת הביטחון בבורא עולם. לאחר תקופה של לימוד משותף בענייני ביטחון, הם הרגישו בשלים לערוך לעצמם טסט מעשי.

מה עשו? החליטו לצאת מהעיר אל היער הסמוך, ללא אוכל וללא שתיה, ולהמשיך להעמיק ולהתחזק בענייני ביטחון, תוך ביטחון מוחלט שאלוקים יזמן להם אוכל ושתיה. מבלי להיכנס כעת לנידון האם אכן זהו ביטחון וכך ראוי לנהוג – הם מבחינתם היו רציניים בכוונתם. הם היו בטוחים, שאם נבטח בבורא באמת ובתמים, הבורא ישלח לנו אוכל ושתיה ליער, באופן כזה או אחר.

אחד מהשלישייה פקפק בליבו בכל העניין, אך בכל זאת הצטרף אליהם.

חלפו מספר שעות, והרעב החל להציק להם. הם חיזקו אחד את השני והמשיכו בעבודה על מידת הביטחון וכשחלפו השעות, התכוננו לשינה ביער. החבר השלישי, שמלכתחילה הטיל ספק בכל המהלך, לא היה יכול לסבול את רעבונו, והחליט להמתין ששני חבריו יירדמו, ללכת לעיר להשקיט את רעבונו ולשוב אל היער כלעומת שבא. כשהגיע לעיר הבזיק רעיון במוחו - הרי בליבו פנימה הוא מלגלג על חבריו, והחליט לעשות מהם "צחוק". הוא קנה שלוש לחמניות ושב אל היער כששני חבריו עדיין ישנים שנת ישרים, תלה את הלחמניות על ענפי אילן סמוך, ונשכב לישון.

עם שחר, התעוררו החברים והנה הם נדהמו – לחמניות טריות תלויות מעל לראשיהם. שמחתם לא ידעה גבול - הנה, בטחנו בבורא, ואלוקים דאג לנו! לא היה גבול לאושרם, בעוד שהחבר השלישי מגחך בליבו על שני חבריו התמימים.

לימים, אותו חבר פרסם ספר, בו בין היתר מוזכר סיפור זה, אולם בספר הוא מוסיף פרט חשוב. בפרספקטיבה של שנים – כך כותב, שני חברי צדקו במאה אחוז! הם מבחינתם בטחו באלוקים שיביא להם אוכל בכל צורה שלא תהיה, ואכן כך היה, הם הלכו לישון והתעוררו כשלחמניות תלויות מעליהם, במקרה אני הייתי השליח...

נדגיש ונאמר שוב, כלל לא בטוח שזו דרכה של מידת הביטחון, אך אין ספק שהסיפור מעורר חשיבה. 

קו עדין מאוד מפריד בין הביטחון הרצוי להשתדלות הנדרשת. פעמים, "ביטחון" עלול לשמש בתור כיסוי לעצלנות ורפיון ידיים. לאדם אין כוח לעשות משהו, והתירוץ שהוא נותן לאחרים ולעצמו הוא "ביטחון" - אני בוטח באלוקים שיזמן לי כל מה שאני צריך.

וכן להיפך, השתדלות יכולה להיות "מסוכנת". אדם משתדל, וההשתדלות משמשת ככיסוי לחוסר ביטחון. הוא לא בוטח באלוקים שיספק לו צרכיו, ולכן הוא עושה השתדלות.

לא לחינם, כשאנו מתפללים על הביטחון בתפילת 'שמונה עשרה', אנו אומרים: "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת". משום שקל מאוד לזייף ביטחון. אנשים חושבים שניתן להשיג בקלות את מידת הביטחון. אין זה נכון. כאמור, לא כל מי שחושב שהוא בוטח, הוא אכן כזה.

פרשת מקץ יוצאת בדרך כלל בשבת חנוכה. סיפורו של יוסף – מתחילה ועד סוף, מלמד אותנו דבר אחד – אמונה וביטחון בבורא הכל יכול.

גלות יוון משולה לחושך, וזו הסיבה שבחנוכה מדליקים נר, מדליקים אור. "חושך" פירושו אי ראיית המציאות כפי שהיא באמת. גם בחושך רואים, אך זו ראייה לטווח קצר מאוד. יוון הייתה הסמל של חכמת הטבע. יוון לא החריבה את בית המקדש, אלא טימאה אותו. יוון התכחשה לעולם הרוחני, התכחשה למושג "קדושה". מבחינת יוון – מה שרואים בעיניים קיים, ומה שלא – לא. מה שהשכל מסוגל להבין ולחקור - קיים. השקפה כזו נקראת ביהדות "חושך". זו ראיה קצרת טווח.

כשכל אחד מאתנו מדליק נר בחג החנוכה, הוא מכריז ומפרסם שיש בורא עולם, יש עולם רוחני הפורץ כל גבול חומרי.

דווקא בחנוכה, זמן בו האור שולט, קל יותר להאיר את דרכנו בזרקור הביטחון.