מצוות ארבעת המינים: מעלת האחדות והערבות ההדדית

חז"ל משלו את עם ישראל לארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה), וכך אמרו:[1] "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפותתמרים - אלו ישראל: מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; וענףעץעבות - אלו ישראל: מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; ערבינחל - אלו ישראל: מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים... אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה".

דברי חז"ל אלו מבטאים את עומק הרעיון של מעלת האחדות והערבות ההדדית האמורה להתקיים בעם ישראל, ובמקום אחר עוד אמרו חז"ל כי כל ישראל "ערבים זה בזה"[2]. חשובה היא מעלת ה"ערבות ההדדית" בקרב עם ישראל, ומדובר אפוא בהשקפה בעלת משמעות אמיתית ועמוקה, וכאשר רצה ר' שמעון בר יוחאי ללמד אותנו פרק בערבות הדדית, הוא המשיל זאת בצורה הבאה: "אמר ר' שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו נתונים בספינה, ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כך? אמר להן: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה".[3]

המדרש מתאר את עם ישראל כקבוצה שרגליה מוצבים בתוך ספינה, וכבכל ספינה, יושביה מבודדים (מסביבם יש רק ים), ועל כל אחד חל התפקיד לשמור ככל יכולתו על שלימות הספינה, וזאת בכדי שיוכלו להגיע לחוף מבטחים. והנה, לפתע פתאום אחד מיושבי הספינה מתחיל לקדוח חור ברצפת חדרו. יושבי הספינה שומעים את רעש המקדחה, ומצטופפים ליד חדרו בכדי לבדוק מה קורה. כאשר הם רואים את האיש קודח ברצפת הספינה, הם מתפלאים על מעשיו, אך הוא, ברוב בורותו מנסה לדחות את פליאתם על-ידי שמנתק את עצמו ממכלול הציבור וטוען: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אך בוודאי שאין לטיעון זה כל תוקף כאשר מדובר בחדר של ספינה, שהרי פתיחת חור בתא אחד יגרום להצפת כל הספינה כולה. ואכן, כך השיבו לו חבריו. במקרה הזה יש לו להסתכל על כל הספינה ויושביה, ולא רק על עצמו.    

עם ישראל, בכל פזורותיו לאורך ההיסטוריה היה כספינה הזאת, קהילות יהודיות העומדות בפני עצמם בתוך בליל של אומות [וכבר נאמר במקרא על עם ישראל:[4] "הן עם לבדד ישכון"], ונעשתה השתדלות גדולה לשמור על אחדות הקהילה ומוסדותיה. השאיפה לשמור על אחדות העם נבעה מתוך תחושה של ערבות הדדית, ומתוך תחושת ייעוד שלעם היהודי יש תפקיד על במת ההיסטוריה.

הרגישות של עם ישראל לכל יהודי באשר הוא, הינה בעלת עוצמות חזקות ביותר. כאשר אנו שומעים על הצלחתו של יהודי, בכל תחום שהוא בעולם, מיד אנו מתמלאים שמחה ואושר, ורואים בזה כעוד סימן להצלחת האומה. ואילו כאשר אנו שומעים על אסון שקרה (חלילה), אנו מיד חשים בצער והזדהות, ורבים מאיתנו עושים מעשה (ולוּ גם מעשה קטן) לציין את ההזדהות שלנו: יש הקוראים פרקי תהילים או משניות, רבנים בהרצאותיהם מציינים את המאורע כחלק מפעילותם, ויש המנחמים את האבלים על-ידי שליחת מכתב המנחם ומעודד את רוחם, וכן כל כיו"ב - כל אחד ומעשיו הוא, וכולם אהובים ורצויים. העיקר שאנו מביאים לידי ביטוי בצורה מסוימת את תחושת ההזדהות שלנו, ובכך מחזקים את אחדות העם, ותחושת הערבות ההדדית.