ליל הסדר – זכר ליציאת מצרים

בכל רחבי העולם, בליל ט"ו בניסן, מתאסף עם ישראל כולו סביב שולחן ליל הסדר, ומקיים מצוות עשה מן התורה, והיא – סיפור יציאת מצרים, וכפי שכתב הרמב"ם:[1] "נצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל החמישה עשר בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף בדיבור ובתיאור המצב בהגדלת מה שעשו בנו והעוול שעשו לנו המצרים, והיאך נפרע לנו ה' מהם, ובהודאה לו יתעלה על כל החסד אשר גמלנו הרי זה משובח... וכבר ידעת לשונם (בנוסח ההגדה): "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".

לאורך כל ההיסטוריה, בכל אתר ואתר שבו הגיעו עם ישראל בנדודיהם הרבים, דאגו ההורים למסור לילדיהם בנאמנות גמורה את המסורת ההיסטורית על אודות שיעבוד עם ישראל ויציאת מצרים, וכך עשו גם ילדיהם כאשר התבגרו והפכו להורים בפני עצמם והעבירו את המסורת לילדיהם, וכך הלאה דור אחר דור, וכפי שכתב הרמב"ן:[2] "כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו".

כאשר האדם מתבונן באמת וחושב לעומק על המסורת ההיסטורית אודות שיעבוד ויציאת מצרים, הוא חייב לקבל אפוא את כל התיאור כעובדה היסטורית, וקיום ליל הסדר מהווה עדות ישירה וחזקה לכל המאורע ההיסטורי, וכפי שכתב הרב ישראל מאיר לאו:[3] "מצוות ליל הסדר, הן העדות, הן המעידות ומנציחות בכל הדורות את ניסי ה' ונפלאותיו במצרים. ומשום כך יש לספר ביציאת מצרים דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", כדי שתהיה העדות על יציאת מצרים שלמה ומוכחת. וזו גם הסיבה לעובדה שגם האפיקורסים הגדולים ביותר אינם מסוגלים להכחיש את סיפור יציאת מצרים. הם מחפשים הסברים טבעיים, נלעגים ככל שיהיו על יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף (כמו למשל ההסבר הנלעג שמדובר בגיאות ושפל, כאשר מדובר בסך הכול בכמה עשרות סנטימטרים, וכאילו משה רבנו הוא שידע את הסוד וכל המצרים עם המלך בראשם לא ידעו זאת? הרי זה עלבון לאינטליגנציה) - אך לעולם אינם יכולים להכריז "לא היו דברים מעולם". כשהסבא הזקן בא מבית הכנסת בליל ראשון של פסח ומתחיל לסדר על השולחן את המצבות שלו: את החרוסת, את שלוש המצות, את הזרוע, את הביצה, ואת כוסו של אליהו - שום נכד לא יכול לשבת ליד שולחן כזה ולומר: "לא היה ולא נברא". באותו רגע, גם גדול הכופרים, אם אבן הוא - נימוח. העדות ההיסטורית הזו חזקה מכל!".

מסורת היסטורית זאת של שיעבוד ויציאת מצרים, החלה אפוא בעקבות אירועי שיעבוד ויציאת מצרים, וליל הסדר הוא יום ציון וזיכרון לאותם מאורעות היסטוריים כבירים שאבותינו היו עדים להם, ואנו משמרים את עדותם, וכפי שכתב הרב מרדכי נויגרשל:[4] "אני מקיים את אותן מצוות כיוון שאבי קיימן כל חייו, והרי לא מדובר בהנהגות שלפתע אי שם באמצע חייו החל לנהוג לפיהן, והוא עשה כן מאותה סיבה עצמה – שאביו קיים. אין בעיה להמשיך זיכרונות, אבל אין אפשרות להתחיל בהם אם לא זוכרים אותם בפועל. אנו נוהגים בכל אותם מנהגים 'לזכר' כיוון שאבותינו נהגו כן ואנו אוחזים מנהג אבותינו בידינו, אבותינו נהגו כן כי ראו את אבותיהם נוהגים בהם, וכן הלאה. לעולם לא נתחיל לעשות מעשים כל שהם 'לזכר' אירועים שאין אנו זוכרים. הראשונים שהחלו לקיים את אותם מצוות חייבים היו אפוא להיות עדי ראיה".

מסירות נפשם של עם ישראל לקיום ליל הסדר, והעברת המסורת ההיסטורית אודות שיעבוד ויציאת מצרים, מעוררת התפעלות ותחושת ענווה, והנה תיעוד למסירות נפש זאת מקיום חג הפסח בגיטו וילנא:[5] "אף-על-פי שקשים ואבלים היו החיים בגיטו נעשו בכל-זאת מאמצים גדולים לחגיגת חג הפסח. הוקמו מכונות לאפיית מצות. מחלקת ההזנה של הגיטו חילקה על-פי כרטיסי-המזון מרבע עד חצי קילוגרם מצה לאיש, לכל ימי הפסח. אולם היו אנשים רבים שמנעו מפיהם במשך ירחים ארוכים את כל אשר הצליחו להבריח באיזה אופן שהוא אל הגיטו, למען תהיינה להם בפסח מצות במידה מספקת... את הסדר ערכו משפחות-משפחות, או שנערך על-ידי דיירי כל חדר יחד. בשנת תש"ג (1943) נערכו הרבה סדרים קולקטיביים חגיגיים: במטבח הכשר, ב"ברית העברית", בבתי-הספר העממיים, בפנימיותיהם של הילדים והילדות".

בכל שנה ושנה עם ישראל יושב אפוא סביב שולחן ליל הסדר, ומעיד יחדיו עדות היסטורית רבת עוצמה על גאולת עם ישראל ממצרים, על ידי הקב"ה שהשגיח עלינו והוציאנו מעבדות לחירות ונתן לנו את תורתו, תורת אמת.

* * *