מדוע ילדים שמחים, ומבוגרים פחות?

השמחה נובעת ממצב של שלמות. "מזמור שיר חנכת הבית" (שם ל א) – השלמת בניין בית המקדש היא זמן וסיבה לשיר. גם מצבים נוספים שבהם משלימים משהו מביאים לשמחה: כשאדם מסיים את בניית ביתו הוא חוגג חנוכת הבית, כאשר הוא זוכה לסיים מסכת הוא עורך סעודת סיום, עם סיום כתיבת ספר תורה נחגגת הכנסת ספר תורה ברוב שמחה וגיל, וכאשר אנו מסיימים לקרוא את התורה כולה אנו חוגגים ושמחים בשמחת תורה.

המהר"ל מבאר כי סוד השמחה הוא השלמות (ע נתיבות עולם, סוף נתיב התמימות), ומסביר שמשום כך התורה משמחת את האדם, כמו שנאמר: "תורת השם תמימה... פקודי השם ישרים משמחי לב" (תהילים יט ח-ט).לכאורה עובדה זו עלולה לייאש אותנו, שהרי כבר למדנו שבעולם הזה אין שלמות, ולפיכך מסתבר שלא נוכל לשמוח! אלא שאין הכוונה לשלמות אבסולוטית אלא לשלמות פנימית של האדם. מהי שלמות פנימית?

האדם, מטבעו, נולד מלא שמחת חיים. ילדים שמחים בדרך כלל, והיצור השמח ביותר בעולם הוא תינוק. מחשבה על עובדה זו מביאה לתמיהה: התינוק הוא יצור סיעודי, התלוי כל כולו בחסדי המבוגרים. האדם המבוגר, לעומתו, עצמאי ובעל נכסים. לאור זאת לכאורה המבוגר היה צריך להיות שמח ואילו התינוק – עצוב. למעשה המציאות הפוכה: התינוק חסר הישע מגלם את השמחה, ואילו המבוגר היכול והעשיר עצוב ודאוג!

תשובות רבות על תמיהה זו. נתמקד בשתיים מהן, המייחסות את השמחה לשלמות:

א. לתינוק אין שום שאיפות מעבר לצרכיו ההכרחיים, וכאשר צרכיו אלו מסופקים לו הוא מאושר באמת. הוא אינו שואף לכסף והוא אינו מכור לתאוות. יש בו שלמות פנימית, ושלמות זו מביאה אותו לשמחה אמתית.

ב. לתינוק אין חשבונות של כבוד. הוא אינו מתבייש להיות מה שהוא ואינו מנסה להיות מישהו אחר. זוהי שלמות פנימית הנובעת מכך שטוב לו עם עצמו ועם כולם, מכך שהוא שלם עם עצמו ועם התנהגותו, ומי שחי כך – שום דבר אינו מפר את שמחתו.

השלמות הפנימית מושגת אפוא מהשלמת הנפש עם עצמה, מקבלת האדם את עצמו, על מגרעותיו ועל חסרונותיו. אכן הוא אינו שלם – יש בו גם חסרונות, אך הוא זוכר שהשם יצר אותו כך. הוא כמובן אינו שוכח כי יש לו מה לתקן וכי תפקידו בעולם לתקן, אך בינתיים הוא מקבל את עצמו כפי שהוא. למרבה האבסורד – דווקא שלמות זו, הנובעת מן הקבלה העצמית, נותנת בו כוחות להתקדם בדרך אל השלמות.

לרכישת ספרי הרבנית אסתר טולידאנו בהידברות שופס, הקליקו כאן.