אות חיים מהנעדר

יוסף, בנו מחמד עינו של יעקב נעדר! לא יום ולא יומיים, לא שנה ולא שנתיים, אלא עשרים ושתיים שנים! כל אותן שנים ממושכות יום יום שעה שעה חי יעקב בדאגה קשה ואי ידיעה באשר למצב בנו.

ומה קורה עם הבן האבוד? בא נעביר את המסך למצרים, שם יושב יוסף בכבודה של מלכות, מוקף בעבדים ושפחות, וסביר להניח שמברק פשוט היה בהישג ידו. מעתה עולה התמיהה "יוסף איכה?!", מדוע אתה מצדך לא 'מרים טלפון' לבית, להודיע שאתה חי ונושם? בכל אותן שנים לא מצאת כמה שניות להתיישב על אחת מהכורסאות בבית המלוכה ולשגר מכתב לאביך, כדי להפיג צערו, איך הנחתו להתאבל עשרים ושתים שנים ביגון קודר ובסילוק שכינה?

סימן חיים מהנעדר (אילוסטרציה: shutterstock)

שאלה מתבקשת זו שואל רבנו הרמב"ן (בראשית מב, ט): "כי יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ימים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו...". הרמב"ן מיישב שכוונתו של יוסף במעשיו היתה הגשמת חלומותיו. וגם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא המשיך את התרמית, כדי להגשים את השני. אולם תשובתו של רבנו האור החיים זצ"ל לקושיא זו מפעימה: חששו של יוסף היה שאם ייוודע לאביו כי עודנו חי, יחקור ויגלה את דבר המכירה, ואחיו יבושו וייכלמו. והרי כל המלבין פני חברו, אין לו חלק לעולם הבא. כלומר, אי הרצון לבייש את האחים גבר על השיקול למעט בצער האב שבו הוא שרוי בין כה וכה.

משיקול זה, כבש את געגועיו עד לבואן של שנות הרעב. ואז, כאשר הוכיח לאחיו כי כל השתלשלות העניינים מן השמים, כי למחיה שלחו האלוקים, והם לא היו אלא שלוחי ההשגחה - יכול היה לבשר לאביו על הצלתו והצלחתו, מבלי שייגרם ביוש גדול.

אם נתבונן, הרי שדבר כזה דורש כוחות נפש עצומים!

התבוננות בפרשת חייו של יוסף, מגלה שקו זה, של רגישות מיוחדת ונאצלת לכבודם של אחרים, "שלא לביישם", מאפיין את כל מהלך חייו. וכפי שנבאר בהמשך הספר כל אחד במקומו.

ואנו הקטנים, אף אם לא נתברכנו באותם כוחות נפש עילאיים של יוסף הצדיק, מכל מקום לפני שנצחק על חשבון החבר, נעצור רגע! נזכר בשתיקתו הנאצלת של יוסף הצדיק שהתפרשׂה בגבורה נפשית על פני עשרים ושתים שנים. אין צריך לומר שאז גם אנו נשתוק.