ביצוע ניתוח הפרדה לתאומי סיאם לאור ההלכה

[1] והנה, הקשה ה"כסף משנה" (פ"ה מיסודי התורה ה"ה) על דין זה: הלא לגבי שפיכות דמים אנו אומרים כי אם אומר האנס לאדם מישראל שיהרוג ישראל חבירו, ואם לאו יהרגנו - דין הוא שייהרג ואל יעבור! והסברא היא "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי", כלומר, מה ראית להעדיף את נפשך תחת נפש חבירך, שמא נפשו חביבה יותר, כמבואר לעיל. והנה, באופן זה שכולם ימותו, הרי לא שייכת סברא זו, מאחר שבין כה וכה נפש חבירו תאבד! רק באופן שהברירה היא: או ראובן או שמעון - האחד יצא למיתה והשני לחיים, אילו יחליט ראובן שהוא ישאר בחיים ואת חבירו יהרוג, או-אז נאמר לו מאי חזית וכו', אך כאן הרי כולם ימותו, ומדוע איפוא אין להעדיף שאכן ימות האחד וכולם ינצלו?!

ותירץ ה"כסף משנה": אפשר לומר, כי סברת "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" שנאמרה בשפיכות דמים היא אינה עיקר הטעם, אלא קבלה היתה ביד רבותינו, שבשפיכות דמים ייהרג ואל יעבור בכל מקרה, אלא שהטעימו את הדבר בסברא זו, אך אליבא דאמת, אף במקום שאין הסברא שייכת הדין נותר על כנו.

[2] בספר שמואל (ב', י"ט-כ') מסופר: כאשר חזר דוד המלך לירושלים, לאחר שהרגו את אבשלום בנו, העבירוהו בני יהודה וחלק מעם ישראל מעבר הירדן לירושלים. התרעמו אז שאר שבטי ישראל, ואמרו לדוד המלך: 'מדוע גנבוך אחינו איש יהודה?' ולא הודיעו לכל עם ישראל שישתתפו בהחזרת המלך על כסא מלכותו. ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני, ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל! ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי. ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלים... ויבאו (יואב עם אנשי הצבא) ויצרו על שבע בן בכרי באבלה בית המעכה, וישפכו סוללה אל העיר ותעמוד בחל (בחומה), וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה. ותקרא אשה חכמה מן העיר (סרח בת אשר)... ותאמר האשה, האתה יואב? ויאמר אני... ותאמר... אנכי שלומי אמוני ישראל, אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'. ויען יואב ויאמר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית, לא כן הדבר כי איש מהר אפרים, שבע בן בכרי שמו, נשא ידו במלך בדוד, תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר. ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. ותבא האשה אל כל העם בחכמתה (ואמרה להם כי עדיף שייהרג המורד לבדו מאשר ייהרגו כולם), ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב, ויתקע בשופר ויפצו מעל העיר איש לאהליו.

[3] וכן העלה בשו"ת "תורת חסד" להגאון מלובלין (חאה"ע סימן מ"ב אות ז') שאסור להרוג את הטריפה כדי להציל את השלם, ע"ש. (אכן, יעויין בחידושי המאירי בסנהדרין ע"ב:, ובמנחת חינוך במצוה רצ"ו, שכתבו לגבי ההלכה הנ"ל שעכו"ם שאמרו לסיעת בני אדם 'תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם', שהדין הוא שיהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, אבל, אם היה טריפה ביניהם כיון שאינו מוגדר כ'נפש', מותר להם למוסרו ולהציל עצמם. אולם נראה שאין ללמוד מדבריהם לנידון דנן, משום שהם עוסקים באופן שהמסוכן בעצמו רוצה להיעזר בטריפה כדי להציל את חייו, כהמקרה של סיעת היהודים שכולם נתונים בסכנה, ואין ללמוד מזה להתיר גם לגוף שלישי לעשות זאת. וצ"ע.).

[4] ויש להוסיף עוד מספר הערות בנושא:

א. הנה רבים אשר שמעו את פסקו של הגאון זצ"ל, תמהו על הדברים מגמרא ערוכה במסכת סנהדרין (ע"ב:), שם נאמר: אמר רב הונא, קטן הרודף ניתן להצילו (את הנרדף) בנפשו (של הרודף הקטן), קסבר, רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן - כלומר, אף על גב שקטן הוא ואינו בר קבלת התראה, לגבי רדיפה דינו כגדול, שלא ניתנה התראה אלא לעניין בית-דין, שאינם יכולים להרוג אדם שהרג ללא שהתרו בו. איתיביה רב חסדא לרב הונא - הקשה רב חסדא על רב הונא מהמשנה באהלות (פ"ז מ"ו): האשה שהיא מקשה לילד - מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, לפי שחייה קודמין לחייו. יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ופירש רש"י, שכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש. ומעתה שואלת הגמרא: ואמאי? רודף הוא! - הלא תינוק זה רודף הוא, ומדוע איפוא אין נוגעין בו? מתרצת הגמרא: שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה - מן השמיים רודפים את האֵם, ולכן אין לתינוק דין רודף!

הרי לפנינו, שבמקום ש'משמיא רדפי' לאדם, אין כאן דין רודף, ואם כן לכאורה נצטרך לומר כן גם בנידון דידן, שהרי כך נולדו התאומים מתחילה (משמיים), כשהם מחוברים, ונמצא שדין זה אמור להיות זהה לדין 'יצא ראשו' שאין נוגעין בו, ואסור להציל את הנרדף מפני הרודף!!!

ב. היו שביארו (על פי דברי הגר"מ פיינשטיין באגרות משה יור"ד ח"ב סי' ס' ענף ב'), שאף למסקנת הגמרא יש דין רודף ביצא ראשו, אלא שעיקר כוונת הגמרא ש'משמיא קא רדפו לה' היא, שכשם שהתינוק רודף לאם, כך גם האם נחשבת לרודפת לולד. ואף שלכאורה האם קדמה לולד, מכל מקום הלא 'משמיא קא רדפי לה', כלומר, גם העובר מקומו כאן כמו האם, אף על גב שבא באחרונה, הרי משמיא הכניסוהו לכאן שירדוף אחרי האם. ונמצא ששניהם רודפים זה לזה בשווה, וממילא ההלכה בזה תהיה - 'אין דוחין נפש מפני נפש', 'דמאי חזית', ולכן עלינו לנהוג ב'שב ואל תעשה'! (ומה שלמדנו ברישא שחותכין את העובר מדין רודף, זה משום יתרון הנפש של האם על פני העובר, שמחמת היותה נפש שלימה כלפי העובר, רק העובר נחשב רודף אחריה, ולא היא אחריו).

ואם כן, בענייננו, על אף שיש לתאומים שלפנינו דין 'יצא ראשו' שאין נוגעין בו, מכל מקום בעל הלב הפגום נחשב לרודף לשלם, ולא להיפך, מפני שיש לשלם יתרון חיות על פני אחיו, ונמצא איפוא, שמקרה זה דומה לדין הרישא - שעד שלא יצא מחתכין אותו מפני חיי האם שקודמין לחייו.

ג. ויש לציין, כי היו שטענו שיש מקום להתיר את חיתוך בעל הלב הפגום למען הצלת בעל הלב השלם אף מבלי להזדקק לדין רודף, וזאת, משום שתינוק ילוד שלא נשלמו איבריו שהנשמה תלויה בהם דינו כנפל, והרי הוא כמת (ואף אם יחיה יותר מל' יום, מכל מקום הרי הוא נפל מצד מהותו), וכמו ששנינו במסכת שבת (דף קל"ה.) "בן שמונה (תינוק הנולד לשמונה חדשים) הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה" (לא מפני הסכנה שלו, אלא מפני הסכנה שלה, שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי). וכמובן שאסור להרוג בסתמא נפלים, אולם בנידון דידן נוכל לומר כי סברת "מאי חזית" אינה שייכת לגבי הנפל, שהרי חיי נפש קודמין לו, וכמו ששנינו שהאשה שמקשה לילד - מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, לפי שחייה, שהם חיי נפש, קודמין לחיי העובר שאינם חיי נפש. (ויעויין עוד בסנהדרין פ"ד: - "אי כתב רחמנא כל מכה נפש הוה אמינא, אפילו נפלים, אפילו בן שמונה"..., ובמנחת חינוך מצוה רצ"ו, ובנודע ביהודה תניינא חו"מ סימן נ"ט. וצ"ע).

ד. לתוספת הרחבה בעניין שאלתנו, יעויין במאמרו של הגאון ר' ברוך דוב פוברסקי שליט"א, בספר 'קרואי מועד' (סוכות, עמ' של"ב), שהאריך בטוב טעם ודעת ליישב את פסקו של הגר"מ פיינשטיין. וראה גם מה שכתב בזה בספר 'שמרו משפט' ח"ב סי' פ"ו. (וע"ע בספר 'פנים מאירות' ח"ג סימן ח', הביא דבריו הגאון רבי עקיבא איגר במשנה באהלות פ"ז מ"ו).

[5] ושאלה קריטית נוספת בעניין דומה, מופיעה לקמן בריש פרשת שמות.