למי שייכים היהלומים שניתנו בירושה?

ראובן היה חייט עני, שנולדו לו ארבעה בנים. גדלו הנערים, והפכו ארבעתם לסוחרים מצליחים, והיו מאכילים בממונם את אביהם. אלא שהתלקחה בין האחים אש הקנאה השנאה והתחרות. צערו של האב היה נורא, וכל ניסיונות הגישור והפישור שלו עלו בתוהו. עגמת הנפש האיומה שהיתה לאב, גרמה לו שלא האריך ימים, והלך לעולמו בשברון לב, בטרם זכה להשכין שלום בין בניו. האחים ישבו שבעה, כמובן, לא יחד, אלא כל איש שורר בביתו...

בתום ימי השבעה, פנה שמעון, אוהבו של האב, אל כל אחד מהאחים, וביקש שיתכנסו בביתו, "צוואת אביכם הופקדה בידי, ברצוני לקוראה לפניכם, ולחלק לכם את הרכוש שהוריש לכם המנוח". האחים התפלאו מאד, מניין לאבינו האביון רכוש, אך ארבעתם הגיעו, ישבו סביב השולחן נזופים, לאחר שלא ראו איש את אחיו במשך שנים רבות, והמתינו למוצא פיו של שמעון.

שמעון החל לקרוא את הצוואה: "בניי יקיריי, צער נורא גרמתם לי בחיי, אבל אני סולח, כי אבא תמיד סולח. רצוני להודיע לכם על ירושה שיש לי עבורכם אהוביי - שלשה יהלומים יקרים. אך אנא מכם, הקדישו חלק מהממון למען נשמתי העגומה. עשו משהו שיועיל לנשמתי... בניי אהוביי, מה אני מבקש מכם, שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה. הנפרד מכם באהבה ובשלום, אבא".

שמעון סיים ואמר כי כעת ישאיר את האחים לבד בחדר, "התייעצו ביניכם, ולאחר שתגיעו להחלטה תודיעו לי".

כבר אחרי חצות, ויושבים האחים ומתנצחים בקולי קולות, כמה יטול כל אחד לעצמו, מה לעשות לעילוי נשמת האב, וכמה... צעקות רמות וגידופים... עד שלפתע התרומם האח הקטן ואמר: "אחַי הגדולים, אינכם חושבים שהשתגענו?! היכן הכבוד של אבא! בואו ונפסיק להיות סוחרים, ונעביר את כל הממון לצדקה, אנא מכם, בשביל אבא..." הדברים יצאו מלב כואב, ונכנסו ללבם של האחים.

כעין ענן של שלום ירד ואפף את ארבעתם. ישבו וסיכמו: "כל הירושה לצדקה, לקופת העניים של העיר!". במשך שעות ארוכות המשיכו לשבת ולשוחח, על דא ועל הא, תוך כדי שמניח לפניהם בעל הבית מאכל ומשתה, עד שבסיום הערב הארוך הפכו ממש לרעים אהובים.

היהלומים הועברו אל גבאי הצדקה, אך כאן אירע דבר מבהיל. עוד באותו הערב, פנה שמעון אל הגבאי והודיעו: "יקירי, היהלומים שקיבלת אינם אלא היהלומים שלי! כל הסיפור אודות הצוואה לא היה ולא נברא. אספר לך את האמת: רגעים ספורים לפני פטירת ראובן, התחנן אלי שאביא לשלום בין בניו. ישבתי וחשבתי שבוע ימים כיצד לפעול. עד שעלה במוחי רעיון מבריק. פשוט לכנס את האחים סביב שולחן אחד, לתת להם להתווכח, ומתוך הדיבורים, האכילה והשתיה, אולי יבוא הפיוס, (וכידוע, פעמים סכסוכים נמשכים לאורך זמן רב, ואילו כאשר נפגשים הצדדים ומדברים, רואה כל אחד כי רעהו אינו כל כך 'רשע' ו'מתועב' כפי שחשב...), ואכן כך היה".

המשיך שמעון ואמר לגבאי: "הלא אתה מכיר היטב את ראובן, הרי היית תומך בו, וכיצד יעלה על דעתך שהיו לו כאלו יהלומים. ומצד שני, הרי אני עוסק ביהלומים, ובודאי הם שייכים לי, ומכיון שלא עלה על דעתי מעולם להקדישם לצדקה, אלא רק לנסות לפשר על ידם בין הניצים, אם כן צריך אתה להשיבם לידי!". (כוונת שמעון היתה, שבשלמא אם יטלו את היהלומים לעצמם, יוותר ויקריב אותם למען אהבת וכבוד חבירו המנוח, אבל עתה שיכול להחזיר אותם אליו, בלי שידעו האחים, דורש אותם בחזרה).

לעומתו טוען הגבאי: "בודאי הכרתי בדלותו של ראובן, וידוע לי כי אתה יהלומן, אך עדיין אין לך ראיות מספיקות. אולי באמת צבר המנוח ממון כדי להורישו לבניו, ואם כן 'המוציא מחבירו עליו הראיה'... ומה עוד שהודית לפניהם כי זוהי ירושת האב, והודאת בעל דין כמאה עדים נחשבת!"

עם מי הדין? למי שייכים היהלומים? יורנו המורה ושכמ"ה.

תשובה 

השיב מו"ר שליט"א:

נראה שבית הדין צריך לאמוד את ראובן - אם יתכן שהיהלומים היו שלו, יש להשאירם בידי הגבאי, אך אם אינו אמוד לכך, שהרי היה עני מרוד, והדעת נותנת שהיהלומים של שמעון, כי הוא מסוגל להפסיד כסף למען שלום בני חבירו, והוא בעל דרגה בחסד, אם כן יש להחזירם לשמעון.

וכעין זה מובא בגמרא במסכת כתובות (פ"ה:), מעשה באדם שהפקיד שבע מרגליות צרורות בסדין בבית רבי מיאשא, ומת רבי מיאשא ולא כתב צוואה, ובא בעל המרגליות לתובען מהיתומים, וטענו היתומים 'שמא מרגליות אלו של אבינו הן', ובאו לפני רבי אמי, ואמר ליתומים כי חייבים הם להשיבם, משום "דידענא ביה ברבי מיאשא דלא אמיד", כלומר, מאחר ולא היה אדם עשיר, מסתבר שלא היו המרגליות שלו[1].

וכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"ד ה"א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד... מי שבא וטען שיש לו פיקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה, ונתן סימנין מובהקין, ולא היה זה הטוען רגיל להיכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת, מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין, לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר". (וע"ע בסמ"ע בחו"מ סי' ט"ו ס"ק ט"ז, ובפתחי תשובה שם סק"ט).

ועל כל פנים, יש לציין כי שגה שמעון בכך שלא מסר "מודעה" - שלא הודיע בפני עדים כי מדובר בממון השייך לו, ואם ירצה יהא רשאי ליטלו בחזרה (באופן שלא ירגישו בכך האחים). ועתה, משלא עשה כן, יש לחקור היטב אם אכן היהלומים שייכים לו, ואם לא התכוון ליתנם במתנה גמורה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.