הכסף לכרטיס הטיסה נשרף באופן פלאי - האם בכל זאת יטוס?

ערב יציאת ראובן לחו"ל לצורך עסקיו, הניח את הדולרים שייחד לצורך רכישת כרטיס הטיסה באחת המגירות. ויהי בלילה, לפתע, באופן לא רגיל, הבחינו בני הבית בדליקה באחד החדרים, ומיהר ראובן וכיבה את הדליקה. בחסדי שמים ניצלו בני הבית, והנזק הסתכם בשריפת אחת המגירות בלבד. למרבה הפלא, היתה זו המגירה שבה הוטמנה חפיסת הדולרים!...

חכך ראובן בדעתו, שהואיל וההשגחה סובבה שהאש תאחז דוקא בכסף המיועד לטיסתו, אולי אות היא משמיא, שעליו להימנע מלטוס! בא האיש ונפשו לשאו'ל הגיעה: האם אכן צריך אני להימנע מהיציאה לדרך, או שמא אסור לחשוש לדברים אלו?

תשובה

איסור "ניחוש"

לכאורה נראה, שאילו ימנע האיש מלצאת לדרך יש בכך משום איסור "לֹא תְנַחֲשׁוּ" (ויקרא י"ט, כ"ו), ודומה הדבר למבואר במסכת סנהדרין (ס"ה:, הובא ברש"י על החומש שם): איזהו מנחש? - זה הסומך על סימן שהוא שטות והבל, בלי טעם וסברה, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פיתו מפיו (שמדמיין כי מורה הדבר על אבדן פרנסתו), או נפל מקלו מידו (שסובר כי כעת אין לו על מי להישען), צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו (ומתיירא שמא יזדמן לו לסטים), או שועל עבר משמאלו (וחושב כי מורה הדבר שיפגע בו אדם רמאי) וכדומה, על כן לא ילך היום בדרך זו, או לא יתחיל היום במלאכה זו כי לא יצליח[1].

מדוע ר' עקיבא לא שב והדליק את הנר?

והנה, מסופר במסכת ברכות (דף ס':): רבי עקיבא הוה קאזיל באורחא (היה מהלך הדרך), מטא לההיא מתא (הגיע לעיר אחת), בעא אושפיזא לא יהבי ליה (ביקש מקום לינה ולא נתנו לו). אמר 'כל דעביד רחמנא לטב' (כל מה שעושה השי"ת, לטוב עושה). אזל ובת בדברא (הלך ולן במדבר), והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא (היו עמו תרנגול, חמור ונר). אתא זיקא כבייה לשרגא (באה רוח וכיבתה את הנר), אתא שונרא אכליה לתרנגולא (בא חתול ואכל את התרנגול), אתא אריה אכלא לחמרא (בא האריה ואכל את החמור), אמר 'כל דעביד רחמנא לטב'. ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא (באותו לילה בא גייס והעיר נכבשה ונפלה בשבי). אמר להו: 'לאו אמרי לכו (האם לא אמרתי לכם) כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!', (אילו היה נר דלוק - היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא - היה הגייס בא ושובה אותי).

ושאל רבינו יוסף חיים זי"ע, בספרו 'בניהו': בשלמא החמור והתרנגול שנטרפו, לא היה בידו של רבי עקיבא לתקן, אך את הנר שכבה, יכל לחזור ולהדליקו, שהרי ודאי שהיה ברשותו אבן מוציאה אש וגם גפרית, וכשם שהדליקו בתחילה ידליקנו עתה שוב, וימשיך שוב ללמוד לאורו?

משיב ה'בניהו': נראה לי בס"ד, כי ודאי היה לו לרבי עקיבא פנס השומר את הנר (הנר היה בתוך עששית של זכוכית), כי כן דרך הולכי דרכים ליקח עמהם כלי השומר את הנר מפני הרוח, אך אף על פי שעשה לנר שמירה, נכנס הרוח בתוך הכלי וכיבה את הנר, ובזה נודע לו כי הכיבוי היה בהשגחה עליונה, שהיה רצון מן השמים שיכבה הנר, ובודאי שיש טעם כמוס בדבר, ולכן גם הוא משך ידו ולא חזר להדליקו, כדי לא לסתור מה שנעשה מן השמים!     

והיה מקום לומר, שהוא הדין לנידון דנן - שמכיון שהדליקה היתה בהשגחה עליונה, יכול ראובן למשוך את ידו ולא לצאת לדרך...

אולם, כשהצענו את הדברים לפני מו"ר שליט"א, אמר כי אין ללמוד מהנהגתו של רבי עקיבא, משום שכל מעשיו מלווים בהשגחה פרטית מה' יתברך השוכן על הצדיקים, ובעינו החדה וברוח הקודש המלווה אותו תמיד, חש רבי עקיבא שיש כאן איזו השגחה פרטית לטוב לו!

לדבר פלא מותר לחשוש

ברם, המשיך מו"ר שליט"א, הנה מסופר במסכת מועד קטן (דף י"ז.), שרב יהודה נידה תלמיד חכם אחד שגרם לחילול ה', ולאחר פטירת רב יהודה, בא המנודה לבית המדרש כדי שיתירו לו נידויו. עיין רבי אמי בדינו, האם להתירו או לא, עד שסבר לבסוף להתירו, אך לפתע עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חברינו על אחת כמה וכמה (שאין להתיר את נידויו לאלתר)! רבי זירא שמע את הדברים ואמר: מאי דקמן, דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא (דהיינו, שהתפלא רבי זירא, איך זה שדוקא היום הזדמן רבי שמואל בר נחמני לבית המדרש), דהא כמה שני לא אתא (שהרי זה כמה שנים שלא הגיע לכאן), ומכך שמשמים זימנו שיובא לבית המדרש, שמע מינה, שאכן אין אנו צריכים להתיר אותו, דלאו מזליה של המנודה הוא שנתיר אותו, ולכן למעשה לא התירו לו נידויו.

הרי לנו, שאם קורה לפנינו דבר של פלא יש לחוש לו, (ויתכן שזה גם הביאור בהנהגתו של רבי עקיבא). ואולי גם בענייננו כך - שמותר לראובן לחוש לפלא הזה שרק הכסף לנסיעה נשרף.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.