שלח שליח לקבל את חובו, והלֹוֵה טוען שכבר מסר את הממון לשליח אחר

הסיפור החל כבכל הלוואה רגילה. שמעון הלווה לראובן 2000 דולר, וסיכמו השניים כי בעוד 30 יום ישיב הלווה את הסכום לחבירו. בהגיע יום הפירעון, התקשר שמעון אל ראובן והודיעו: "יקירי, אני נמצא בסמוך לביתך, האם אוכל להגיע על מנת לקבל את כספי". "בהחלט", השיב ראובן, "המעטפה כבר ממתינה עבורך". שמעון הוסיף וביקש: "מכיון שקשָה עלי העלייה במדרגות, מסור נא את הממון לשלוחי. הוא מגיע אליך בעוד חמש דקות".

ואכן, שלח שמעון את בנו שהיה עמו, לעלות וליטול את המעטפה. דפק הבן על דלתו של ראובן, הדלת נפתחה, ושאל ראובן: "מי אתה בבקשה?". -"אני שליחו של אבי, באתי לקבל את חובו". וכאן הוכה ראובן בתדהמה, "הלא אך לפני דקה הגיע השליח ומסרתי לו את המעטפה, איך יתכן שאף אתה השליח?!"...

מה התברר?

מדובר היה בשד"ר - עסקן של אחת אגודות הצדקה. הלה עבר מבית לבית והתרים את הציבור, ולמרבה הפלא לפני בֹּא השליח, דפק על דלתו של ראובן... שאלו ראובן: "כבודו הוא השליח?", ומשהשיב האיש בחיוב (וכוונתו היתה שהוא שליח-הצדקה), ביקש ראובן שימתין לרגע, נטל את המעטפה ומסרה לו... בבית הדין סיפר שמעון כי אינו מטיל דופי בדברי חבירו, והוסיף, כי אכן פגש את שליח-הצדקה ביציאה מן הבניין (לאחר שעלה בנו), והיה שמח ומאושר, "עוד לא היה לי יום כל-כך מוצלח" אמר, וחלף הלך לו...

עתה טוען שמעון המלוה, כי על חבירו הלווה מוטל לפרוע לו את חובו, שהרי למעשה לא הגיע הממון לידיו. לעומתו טוען ראובן: "בסך הכל התנהגתי כפי מה שהורת לי - למסור את הממון לידי השליח..."

הדין עם מי?

תשובה

נאמר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ק"כ סעיף א'): "המעות באחריות הלווה, עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו. ואם זרקן בפניו, ונאבדו - חייב. אפילו אמר המלוה 'זרוק לי חובי', וזרקו ונאבדו - חייב. אבל אמר לו 'זרוק לי חובי והִפטר', וזרקו, אפילו רחוק למלוה, ונאבד קודם שיגיע לידו - פטור, שהרי הרשהו בכך". וביארו הפוסקים (על פי דברי רש"י בגיטין ע"ח:), שמן הסתם כוונת המלוה באומרו 'זרוק לי' היא זרוק ושמור, (ורק כאשר אומר לו המלוה במפורש זרוק והפטר, ברי כי לא הטיל את חובת השמירה על הלווה, אלא פטרו בזריקה גרידא).

עוד מבואר בשו"ע (שם סימן קכ"א סעיף א'), שאף כאשר אמר המלוה ללווה 'שלח ביד מי שתרצה', על הלווה לשלוח ביד אדם נאמן ובדרך שבני אדם רגילים להעביר מעות, ואם לא נהג כן - אינו נפטר מפירעון החוב[1].

ובהמשך דברי השו"ע (שם סעיף ד') מבואר, כי אם הגיע אל הלווה מכתב, ובו נכתב: 'מנה שיש לי בידך שלחהו ביד לוי', ואכן שלחו הלווה בידו, אם לא היה הכתב כתב ידו של המלוה (אלא כתב מזויף), או שאין הלווה יודע שהוא כתב ידו, אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד, אם טען המלוה ואמר 'לא שלחתי כתב, ואחרים רימו בו', הדין הוא שהלווה חייב באחריות המעות ועליו לשלם. וביארו הפוסקים (יעויין בסמ"ע ובש"ך), שבמקרה שאין הלווה מכיר את כתב ידו של המלוה, אפילו אם היה זה באמת כתב ידו - חייב הלווה, שמאחר ואינו יודע אם הוא כתב יד המלוה, נחשב הדבר לאומר לחבירו 'מנה לי בידך', והלה טוען 'איני יודע אם פרעתיך' - שהדין הוא שחייב הנתבע, (באופן זה אנו אומרים את הכלל: "ברי ושמא ברי עדיף" להוציא ממון, מאחר ולטענת הברי מסייעת חזקת החיוב, שהרי בוודאי היתה הלוואה ונוצר חיוב על הלווה).

לאור הדברים, נראה שאף בנידון דנן, יש לחייב את ראובן הלווה לשלם שוב את החוב, שהרי דמי-ההלוואה באחריות הלווה, עד שיפרעם ליד המלוה או ליד שלוחו, וצריך היה לוודא ליד מי מוסר את הממון.

וכשהצגנו את הדברים בפני מו"ר שליט"א, הוסיף ואמר: נראה שיש לחייב את הלווה, משום שהצטדקותו עדיין אינה נחשבת לפירעון, שהרי למעשה טוען המלוה שלא נהג כהוראתו, את הכסף לא מסר לשלוחו אלא לאדם אחר, ומה תועיל טענתו שנאנס וחשב שמדובר בשליח המלוה, הרי אונס רחמנא פטריה, אבל אינו נחשב כמאן דעביד (יעויין בש"ך חו"מ סי' כ"א), נמצא שהלווה לא פרע, ואיך יפטר?! (וע"ע בנתיבות המשפט ביאורים סי' ק"כ סק"א).

לסיכום: ראובן לא נפטר מחובו, ולכן יש לחייבו לפרוע לשמעון את דמי ההלוואה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.