לפתע רואה הבחור למולו את חבירו גונב את כספו

באחת המוסדות אירע מעשה מעניין בראובן ששכב לנוח על מיטתו שבפנימיה, ובהיותו מתנמנם, הבחין לפתע בחבירו שמעון שנכנס בחשאי לחדר, ומתחיל לחפש בכיסי בגדיו... באותה שעה לא אזר ראובן עוז בנפשו לקום כנגד הגנב או לצעוק עליו, והעדיף להישאר ב'שב ואל תעשה' ולעשות עצמו כישן. לבסוף הוציא שמעון 500 שקלים מכיס המכנסיים ויצא את החדר.

עוד באותו הערב, ניגש ראובן אל חבירו ודרש את כספו בחזרה, אך כמובן ששמעון התחמק וכפר בהכל, "אתה חושד בי על לא עוול בכפי, אין לי כל קשר לעניין", טען.

כעבור שבועות מספר, בעת בה שב ראובן מביתו למוסד בו לומד, פוגש אותו אדם ברחוב ופונה אליו: "האם אתה לומד במקרה במקום פלוני"? השיב ראובן בחיוב. "אם כן", המשיך האיש, "עשה עמי חסד ותן חבילה זו לבני שמעון... יש כאן אוכל, ביגוד וכסף". ראובן נענה בשמחה... וכמה כסף היה בחבילה? 500 שקלים בדיוק!!

בא ראובן ושואל: האם מותר לי לעכב את הממון לעצמי (ולמסור את שאר החבילה), כדי להוציא מחברי את טרפו מפיו?

תשובה

'עביד איניש דינא לנפשיה'

נאמר במסכת בבא קמא (דף כ"ז ע"ב. המילים המודגשות הן לשון הגמרא): רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה - אדם שיש לו תביעה על חבירו אינו רשאי לעשות דין לעצמו בכח הזרוע, אלא עליו לתבוע אותו בבית דין. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה - רשאי אדם לעשות דין לעצמו. ומבארת הגמרא, היכא דאיכא פסידא - במקום שיהיה לו הפסד ממוני אם יתבע את חבירו לבית הדין,  כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה - מודים כולם שרשאי אדם לעשות דין לעצמו, כי פליגי, היכא דליכא פסידא - האמוראים נחלקו רק במקום שאינו מפסיד מחמת הפנייה לבית הדין. רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא - שמאחר ואין לו הפסד בכך, עליו לילך לפני הדיין ולהוציא את ממונו בדין. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח - שמאחר שנוטל את המגיע לו על פי דין, אינו חייב לטרוח ולתבוע את חבירו בבית דין. ולהלכה נפסק כרב נחמן, שעושה אדם דין לעצמו אף כשאין הפסד לתובע אם ילך לתובעו בבית דין (שו"ע חו"מ סי' ד').

ונאמר עוד בגמרא שם: בן בג בג אומר: אם ישנו חפץ השייך לך ונמצא בחצר חבירך, אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו (הכנס בחוזקה ובגלוי), ואמור לו שלי אני נוטל!

'בתר גנבא גנוב וטעמא טעים'

מסופר במסכת ברכות (דף ה' ע"ב): רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא - החמיצו לו ארבע מאות חביות של יין, והיה לו הפסד מרובה. על לגביה (נכנסו אצלו) רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה (ויש אומרים שנכנסו אצלו) רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה (לרב הונא): לעיין מר במיליה - יפשפש מר במעשיו, לדעת על מה נענש ולתקן את מה שיש לתקן. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? - וכי חשוד אני בעיניכם שחטאתי? אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? - וכי חשוד הקב"ה לעשות משפט שלא בצדק? אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא, לימא - אם יש בכם מי ששמע עלי דבר שעלי לחזור בו ולתקנו, יאמר מה הדבר!

אמרו ליה: הכי שמיע לן (כך שמענו) דלא יהיב מר שבישא לאריסיה - שאינך נותן לאריס העובד בשבילך בכרם את החלק המגיע לו בשכרו בזמורות הגפן[1]. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? - וכי מותיר הוא לי משהו מן הכרם? הא קא גניב ליה כוליה! - הרי הוא גונב ממני את כולו, כלומר: לוקח הרבה יותר מחלקו. אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי - הרי זה כמו הפתגם השגור בפי הבריות: 'בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים' - הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה - מקבל אני על עצמי לתת לאריס את חלקו. איכא דאמרי (יש אומרים): הדר חלא והוה חמרא - חזר החומץ ונהפך ליין בדרך נס. ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא - התייקר החומץ ונמכר במחיר של יין.

והנה, הקשו רבותינו, שהרי ההלכה היא ש'עביד איניש דינא לנפשיה', כאמור לעיל, ומדוע אפוא היה אסור לרב הונא להחזיר לעצמו את הגזילה מן הזמורות, הלא נהג כדין?

וכתב ה"מרדכי" (ב"ק פרק ג' סי' ל', מובא ברמ"א בחו"מ סי' ד'): ויש לומר, שעושה אדם דין לעצמו, היינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם, מותר לו ליקחנה בחזרה, כמו שאומר בן בג בג 'שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל', אבל כאן נטל רב הונא זמורות אחרות שלא גנב לו האריס[2].

גילה כי שותפו העוין גנבו, והגיע ממונו לידיו 

והנה, שאול נשאל רבינו יוסף חיים זצ"ל, בשו"ת "רב פעלים" (חלק ג' חו"מ סי' ה'): ראובן היה לו עסק ומשא-ומתן עם שמעון, וגבר עליו שמעון וגזל ממנו בחשבון שלא כדין, סך ידוע. ולהיות שמעון אדם תקיף ואלים, לא היה יכול ראובן להוציא בלעו מפיו, כי היה מכחיש באיזה דברים במרד ובמעל לאכול כספו של ראובן.

אך אחר כך נזדמן עסק אחר שבא ממון שמעון ביד ראובן, ועתה יכול ראובן ליקח מן ממון שמעון כנגד הסך שגזל ממנו מקודם אשר הוא ברור וידוע אצל ראובן, ועתה שמעון אינו יכול לידע מה שלוקח ראובן ממנו, ואינו מרגיש בזה כלל, ולכן בא ראובן לשאול, אם מותר לו ליקח בלתי ידיעת שמעון כנגד ממון שגזל ממנו, שאם לא יעשה כן, לא יוכל להוציא בלעו מפיו בשום אופן. יורינו, ושכרו כפול מן השמים.

תחילה כתב ה"רב פעלים": תכף ומיד כשבא השואל ושאל ממני, השבתי לו בעל-פה שכפי הנראה מן הגמרא דברכות (שם) בעובדא דרב הונא דאמרו ליה 'בתר גנבא גנוב וטעמא טעים', משמע דאסור לעשות כן!

אך לאחר שפלפל באריכות בעניין כתב: מאחר שרבינו יונה כתב בפירוש דאסור ליקח את שלו בסתר, וכן הם דברי בן בג בג בגמרא בבבא קמא (שם), דמשמע דמיירי (שמדובר) גם בנוטל החפץ שלו שהוא עודנו בעין (שמתיר המרדכי בזה), אם כן כל שכן דאסור ליטול בסתר מעות כנגד מעות. אך נראה לי שמה שאסרו היינו במקום דאפשר לעשות דין לעצמו ולקחת את שלו בגלוי, אבל אם הגזלן גברא אלמא (אדם אלים), שאי אפשר להוציא בלעו מפיו בגלוי, או שיש סיבה אחרת שאי אפשר לו לעשות דין לעצמו בגלוי, כולי עלמא מודו דיוכל להציל את שלו בסתר...

ועל כן, הסיק ה"רב פעלים", בנידון השאלה דידן, נוכל להורות לשואל שיקח המעות שלו בסתר משל שמעון כנגד הסך שגזלו וכחש בו, אך זאת בהתקיים ג' תנאים: בתנאי שיהיה הדבר מבורר, דהיינו, ברור וידוע לו כמה הוא הסך שגזלו. ותנאי הב' הוא: על מנת שיקח כנגד סך מעותיו ממעות של הגזלן, דאז הוי זוזי בזוזי (מעות תמורת מעות) דנחשבים אחד, ולא יקח חפץ ששווה כפי ערך מעות שגזל ממש, כי בזה אוסר המרדכי. ותנאי הג' הוא: שזה הגזלן הוא גברא אלמא או יש סיבה אחרת שאי אפשר לו להוציא בלעו מפיו בגלוי. עד כאן תמצית דברי ה"רב פעלים".

ויש להוסיף עוד את הנאמר בפסקי ריא"ז (ברכות פרק א' הלכה ב' אות ו'): מי שהיה האריס שלו חשוד שגונב מממונו ונוטל יותר מחלקו, אינו רשאי ליטול ממנו כלום, אלא נותן לו כל חלקו משלם, שאין אדם רשאי ליטול מממון חבירו אלא על פי בית דין. אבל אם היה חבירו אלם, ונוטל משלו באונס, רשאי להתנהג בו בדרך מרמה כדי להציל את שלו, שנאמר "ועם עקש תתפל"! וציין הריא"ז לדרשת רבותינו (במסכת מגילה דף י"ג ע"ב) על הפסוק בפרשת ויצא (בראשית כ"ט, י"ב): וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, ושאלו חז"ל: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה יעקב: האם תנשאי לי? השיבה רחל: כן, אבל עליך לדעת כי אבי רמאי גדול הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אם רמאי הוא, אחיו אני ברמאות. אמרה לו: וכי מותר לצדיק לנהוג ברמאות? ענה יעקב: אכן כן, כמו שכתוב (שמואל ב', כ"ב, כ"ז): עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל (לשון נפתל ועקש, ובספר תהלים פרק כ"ז כתוב 'תתפתל'. רש"י).

ולכאורה נוכל לומר אף בנידון דנן, שמאחר ואין לראובן כל דרך אחרת לזכות בממונו, יוכל לעכב את הממון בידו!

הכרעת הגר"י זילברשטיין שליט"א

אולם כאשר הצענו את הדברים לפני מו"ר שליט"א, אמר לנו: "נראה שאסור לראובן ליטול את הממון לעצמו, שהרי טרם הגיע לידי שמעון ועדיין שייך הוא לאביו! ואף שזכין לאדם שלא בפניו, וגם כאן יוכל ראובן לזַכות את הממון לחבירו, מכל מקום נראה שאינו רשאי לעשות כן, שהרי מן הסתם לא היתה כוונת האב אלא שיעביר את הממון לידיו, ורק אז יזכה הבן בממון[3].

ואכן, אילו מדובר באב ירא ה', שברור כשמש כי מעוניין הוא להציל את בנו מהגניבה, נראה שמותר לראובן לעכב את הממון אצלו"[4].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.