מדוע הוסיף המתרים 10,000 דולר לחשבונו של העשיר?

לאחרונה פורסם אודות מעשיו של מתרים נכרי, איש מפולפל, שנשלח על מנת להתרים את הציבור למען הקמתו של בית-חולים חדש בחו"ל. נציג את העובדות, וננסה לדון: אילו אירעו הדברים ביהודים, והיו מגיעים אל שערי בית הדין - כיצד היינו דנים מעשים אלו.

הנה מספרים כי אותו מתרים ממולח, ניסה במשך תקופה ארוכה להתרים עשיר גדול למטרת הקמת בית החולים, ללא הצלחה. פעם אחת, לאחר שהרבה להפציר בגביר, הסכים האיש לתרום, והניח לפניו אלף דולר. המתרים סירב לנגוע בסכום, "זה מעט מדי. תוסיף בבקשה עוד כמה אלפים". הגביר הסכים ואמר כי יתן שלושת אלפים, אך גם בזאת לא התרצה המתרים. הוסיף הגביר ונתן חמשת אלפים, והוסיף והוסיף, אך המתרים אינו מרפה וממשיך להפציר. עד שהפטיר הגביר לבסוף: "הצלחת לרכך את ליבי. ארשום לך המחאה מכובדת על סך... 100,000 דולרים!!!". מסר לידו את הצ'ק, ובירכו לשלום. 

והנה, פונה המתרים אל הבנק לגבות את הסכום העצום, מגיש את ההמחאה לפקיד, ולאחר כמה רגעים של בירור מודיע לו הפקיד: "אנו מתנצלים, לא נוכל לכבד את הצ'ק! אין בבנק כיסוי להמחאה כזו!"

האיש המתוחכם החליט לנקוט ביוזמה מקורית: הוא הצליח לברר בערמה כי יש בחשבון הגביר תשעים אלף דולר, מיהר אל בית אחד מידידיו וביקש ממנו שיואיל בטובו להלוות לו לכמה שעות 10,000 דולרים, והידיד השיב בחיוב. שב האיש בחזרה אל הבנק, והפקיד את הסכום בחשבונו של העשיר... ועתה יש בחשבון 100,00 דולר.

כעבור שעה קלה, חזר שוב אל הבנק, ופדה את הצ'ק שקיבל... ויצא שמח ומאושר משערי הבנק, עם סכום עתק של 100,000 דולר בידו. כמובן, שלאחר מכן החזיר לידידו את ה-10,000 דולרים שלווה ממנו.

למחרת, נודע הדבר לגביר. הגיע האיש וצעק בקול גדול שלא נתכוון כלל לתת את הסכום, "מכיון שהצקת לי ולא ידעתי כיצד 'להשתחרר' ממך, לכן החלטתי לדחות אותך בעדינות, ולתת לך המחאה על סכום גבוה ממה שיש אצלי בחשבון. כעת החזר נא לי את התשעים אלף דולר שגזלת ממני!". לעומתו טוען חבירו, שמכיון שנתן לו העשיר צ'ק שיוכל לעשות עמו כהבנתו, אין כל דופי במעשיו, והכסף כולו שייך לצדקה...

עם מי הדין? 

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

נראה שצריך להחזיר את התשעים אלף דולר לעשיר, משום שמבואר בשולחן ערוך (חו"מ סימן רמ"ב סעיף א'), שהנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן, אינה מתנה. וכתב הסמ"ע (סק"א), שלאו דוקא אונס גדול של הכאה וייסורין, אלא כל דלא ניחא ליה ונותן, ודאי מטעם שום דבר נתנו, והוא האונסו ליתן לו, ולא בלב שלם. וכן כתב בשו"ע הרב (הלכות נזקי ממון סי"ח) שמחילה ומתנה שאינה בלב שלם, אינה כלום.

ואם כן, המתרים שהבין מיד שהגביר לא נתן לו את הסכום בלב שלם, אלא כדי להיפטר ממנו, הרי אסור לו לקחת את הצ'ק, כיון שהמתנה בטלה, וגזל גמור בידו. ובמסכת בבא בתרא (דף ח':) נאמר: "ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל') - ואפילו על גבאי צדקה! ונראה עוד, שאין הדבר בגדר נדר לצדקה, שהרי מלכתחילה לא התכוון הנותן ליתן, אלא ידע שהצ'ק הזה לעולם לא יגיע לידי גבייה!

ויש להביא לכך ראיה מהמסופר במסכת כתובות (דף ע"ח:): ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה - מעשה באלמנה, שבאה להינשא בשנית, ורצתה שבעלה החדש לא יזכה בנכסיה. מה עשתה? כתבתינהו לברתה - כתבה שטר מתנה על הנכסים ונתנתו לבתה, אך כוונתה היתה רק כדי להבריח את נכסיה מבעלה. אינסבה, ואיגרשה - התחתנה והתגרשה. לאחר מכן, כשחזרה לקחת בחזרה את נכסיה ואת שטר המתנה ה'פיקטיבי', בתה מיאנה ותבעה להשאיר את הנכסים לעצמה מכח השטר שבידה!

אתאי לקמיה דרב נחמן - הגרושה באה לפני רב נחמן לתבוע את בתה, שתחזיר לה הנכסים, והבת הוציאה את שטר מתנה שקיבלה מאמה. קרעיה (קרע) רב נחמן לשטרא - כיון שלא נתנה מתנה גמורה, אלא רק כדי להבריח את הנכסים מבעלה[1]... אמר שמואל: מורה הוראה אני, אם יבא 'שטר מברחת' לידי - אקרענו - אם ירצה מקבל המתנה להחזיק בנכסים ולא להחזירם לנותנת, אקרע את השטר, כיון שכל כוונת נותנת השטר היתה להבריח נכסיה מבעלה.

ונוכל ללמוד אפוא, שהוא הדין לנידון דידן, שאם ברור לכולם שהגביר לא התכוון לתרומה גדולה כל כך, בסכום עתק של מאה אלף (וכך הרי נראה מתוך השתלשלות הדברים, שהתחיל לתת לו אלף דולר ועלה עד חמשת אלפים וכו', אם כן היאך קפץ פתאום למאה אלף), אם כן דומה הדבר ל'שטר מברחת', שמוכח לעין כל שלא נתכוונה ליתן נכסיה לבתה ולכן הרי הם של האֵם.

ולפיכך, הגם שעשה אותו עשיר שטות גדולה שתרם וכתב צ'ק, בכל זאת, מכיון שניכר שלא נתכוון לתרום, אין בצ'ק ממש, ויש לקורעו (כמו שעשה רב נחמן)!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.