האנשים ראו את ההמחאה המכובדת של ראש העיר, ופתחו את ליבם וכיסם

לאחרונה פורסם אודות מעשיו של מתרים נכרי, איש מפולפל, שנשלח על מנת להתרים את הציבור למען הקמתו של בית-חולים חדש בחו"ל. נציג את העובדות, וננסה לדון: אילו אירעו הדברים ביהודים, והיו מגיעים אל שערי בית הדין - כיצד היינו דנים מעשים אלו. 

המתרים דנן הגיע פעם לעיר אחת בחו"ל, וקיבל מעשרות אנשים צ'קים בסכום כולל של 10,000 דולר. כמובן שלא הסתפק בסכום זה, ולפני שפנה ללכת אל העיר הבאה, פנה ללשכת ראש העיר, שנחשב לאדם אהוב ומרוצה לציבור. המתרים פנה אליו בתמימות מעוּשה: "ראה נא יקירי, אני נורא חושש להסתובב ברחובות עם צ'קים רבים כל כך, תעשה לי טובה ותן לי המחאה פרטית שלך על הסכום הנ"ל (ותרשם למוטב בלבד - לטובת בית החולים, באופן שאם תגנב, הגנב לא יוכל להשתמש בה), ואני אתן לך בתמורה את הצ'קים הקטנים". ראש העיר נענה לבקשת האיש בשמחה, ומסר לידיו צ'ק על סך 10,000 דולר. 

מיד עם קבלת הצ'ק, יצא המתרים אל העיר הסמוכה, ופנה אל עשירים, תוך שהוא מציג בפניהם את הצ'ק ה'מנופח' שקיבל מראש העיר, "אם אותו אדם חשוב התאמץ מעבר ליכולתו ונתן לי סכום כה גדול, ודאי שעל כל אחד מוטלת החובה להירתם ולהרים תרומה הגונה..."

בסופו של יום 'הצליח' המתרים לגרוף סכום של 100,000 דולרים, וברח מהמקום בלי להשאיר עקבות... לבסוף הדבר נודע לראש העיר, והצטער מאד מהתקלה שיצאה מתחת ידו.

ויש לשאול, אילו אירע הדבר ביהודים: א) האם היה מותר למתרים לנהוג כן (כאשר מדובר בצרכי צדקה)? ב) על הצד שאסור לנהוג כן, האם אותו ראש עיר צריך לפצות בדיני שמים את עשירי המקום עבור הנזק שנגרם להם מחמתו?

תשובה

א) מסתפקת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף צ"ו.) "שאלה ליראות בה, מהו?", דהיינו, אדם השואל פרה מחבירו כדי שיהיה נראה עשיר וחשוב, ולא ימנעו בני אדם למכור לו בהקפה, האם חייב באונסין או לא (עיין שם בצדדי הספק). משמע אפוא, שמותר לאדם לקחת פרה, כדי שיראה אדם מכובד, אף שגונב לכאורה את דעתם של הבריות.

אולם, אמר מו"ר שליט"א, שיש לחלק: בנוגע לשואל הפרה, היה למלוה להעלות על דעתו כי אפשר לשאול או להשכיר פרה, ולכן אין בזה גניבת דעת. אבל בנידוננו לא היה לו לתורם להעלות על דעתו שמדובר בתרמית, ולפיכך יש בזה משום גניבת דעת!

ב) דעת כמה ראשונים (בתחילת פרק הכונס), שחיוב בדיני שמים קיים רק כאשר מזיק בכוונה או מחמת פשיעה, שעשה מעשה שאסור לעשותו ומחמתו נגרם לזולת הפסד ממוני, אולם כאשר אדם נהג כראוי באופן שלא היתה פשיעה במעשיו, אלא שאדם אחר שאינו הגון ניצל את מעשי הראשון בניגוד לרצונו כדי לגרום נזק לזולת, באופן זה - אין הנזק מתייחס כלל לראשון, אלא לעושהו בלבד, ולפיכך פטור הראשון אפילו בדיני שמים. וכל שכן בנידון דנן שנתכוון לעשות חסד עם חבירו, ולא היה לו להעלות על דעתו שישתמש בכך לרעה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.