מי קודם לחיבור למכונת ההחייאה?

שאלה קריטית בדיני נפשות, נשאלה על ידי רופא יהודי בכיר, המשמש כראש מחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים גדול ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.

מכונת החייאה חדישה ומשוכללת הובאה אל בית החולים בו שירת הרופא, אשר באמצעותה ניתן להציל חיי אדם, ואף להאריך את חייהם של חולים חשוכי מרפא. דא עקא, שהביקוש לטיפול במכונה זו גבוה מאד, ומאחר שלרשות הנהלת בית החולים לא עמד תקציב לרכישת מכונה נוספת, הורתה ההנהלה לצוות הרפואי, שלא לחבר חולים סופניים (חולים שאבריהם הפנימיים נרקבו והם בגדר 'טריפה', שחייהם חיי שעה) למכונה החדישה, כי אם חולים שהטיפול במכונה המשוכללת עשוי להבריאם (לחיי עולם).

הטעם לתקנת ההנהלה הוא, שהיות ומידי יום ביומו מגיעים לבית החולים חולים שניתן להבריאם על ידי השימוש במכונה, הרי שתפיסת המכונה על ידי חולים סופניים, עלולה לגרום למותם של אלו שהינם ברי הצלה.

הרופא היהודי טוען, כי לאור הנחיות אלו אכן ניצלו יהודים רבים, אך לבו נוקפו שמא נוהַג זה שלא כדין הוא, כאשר נמנעים מלחבר חולים סופניים אל מכונת ההחייאה, למרות שבאותה שעה אין לפנינו חולה אחר.

ועתה נפש הרופא בשאלתו: האם מותר לי (או צריך אני) לציית לתקנות בית החולים, או שמא אין לי רשות לחשב חשבונו של עולם, אלא עלי לחבר למכונה כל חולה, גם סופני, בכדי להאריך את חייו? וה' הטוב ירחם על חולי עמו ישראל.

תשובה

הקדמה: בבואנו לדון בשאלתנו, תחילה יש להבהיר נחרצות, כי חובה קדושה מוטלת על כל אדם להציל כל חולה, אף סופני, ולוּ בכדי להאריך את חייו אפילו למשך זמן קצר ביותר (כאמור לעיל), שהרי כל רגע של חיי אדם, יקר הוא לאין ערוך, וכדברי התנא באבות: "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם-הזה מכל חיי העולם-הבא", וכל עוד נשמתו בו יקו לתשובת יציר אדמתו, ויש קונה עולמו בשעה אחת. צא ולמד, מה שנפסק בשו"ע (או"ח סימן שכ"ט ס"ד): "אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה... מחללין עליו את השבת". וכתב שם הביאור הלכה בשם המאירי: "ואף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת - בכל זאת מחללים עליו את השבת - שבאותה שעה ישוב בלבו ויתוודה".

אלא, שעלינו לברר האם קיים סדר עדיפויות לגבי אנשים בעלי סיכויים שונים לתוחלת חיים.

הצלת 'חיי עולם' קודמת להצלת 'חיי שעה'

והנה, דנה הגמרא בבא מציעא (דף ס"ב ע"א) בשני אנשים שהיו מהלכים במדבר אשר אין בו מים, וברשות אחד מהם קיתון של מים, ובו כמות מים זעומה המספיקה לאדם אחת בלבד, באופן שאם יחלוק את המים עם חבירו - שניהם ימותו, ואם ישתה הוא לבדו - יגיע לישוב בשלום. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו) - חייך קודמין לחיי חברך, (ומסביר המהרש"א שהמילה 'עמך', משמעה, 'שיהא טפל לך'). להלכה, כתבו הפוסקים שנתקבלה דעתו של רבי עקיבא.

ויש לדון: כיצד ינהג אדם שיפגוש במדבר שני אנשים צמאים, וברשותו כמות מים שיש בה כדי לספק צרכיו של אחד מהם בלבד, מה יעשה? ובכן, מבואר ב'חזון-איש' (חו"מ ליקוטים סימן כ'), שאף במקרה זה לשיטת רבי עקיבא יתנם לאחד מהם, כדי להצילו לחיי עולם, ואל יתנם לשניהם להצילם לחיי שעה, משום שצריך להשתדל יותר בהצלת חיי עולם[1].

כמו כן מבואר במשנ"ב (סימן של"ד ס"ק ס"ח), שבנפלה דליקה ונלכדו שניים, בריא ומסוכן, וקיימת אפשרות להציל רק אחד מהם, הבריא קודם, משום שחייו ודאיים יותר. (ולכאורה מדבריו נלמד, שכל שכן שיש להעדיף להציל את ה'חיי עולם' על פני ה'חיי שעה').

נמצאנו למידים, שאם לפנינו שני חולים, אחד שחייו חיי שעה, ואחד שניתן להצילו לחיי עולם, יש להעדיף את זה שניתן להצילו לחיי עולם.

האם חולים העתידים לבוא לביה"ח נחשבים כ'חולה לפנינו'

מה שעלינו לברר אפוא, הוא, כיצד להתייחס לחולים העתידים לבוא: האם נחשבים כ'חולה לפנינו', שהרי מהניסיון למדנו שיום יום באים חולים יהודים כאלה לבית החולים, ולכן אין להציל את החולים שחייהם חיי שעה, כדי להשאיר את המכונה פנויה לחולים שאפשר יהיה להצילם לחיי עולם. או שמא נאמר, שמכיון שהם עדיין לא נמצאים לפנינו, אין לדחות את הצלת ה'חיי שעה' שלפנינו עבורם.

ובכן, הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג זצ"ל, שנדרש לחוות דעתו בנידון, הכריע (בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן ע"ב), כי הנהלת בית החולים צודקת בהוראתה שיש לייעד את המכונה עבור אלו העתידים להגיע שניתן להצילם ולהבריאם על ידי הטיפול במכונה! שמאחר שלפי הנתונים שהוצגו בפניו, בכל יום מגיעים לבית החולים יהודים אשר ניתן להציל את חייהם, אם כן נחשב הדבר תמיד כאילו לפנינו ב' חולים, אחד שניתן להצילו לחיי עולם, ואחד שהאפשרות להצילו היא לחיי שעה בלבד, לפיכך, גם אם המכונה פנויה לזמן מה, אין לחבר אליה את החולה הסופני, מפני שאסור יהיה בשום אופן לנתקה ממנו כאשר הוא כבר מחובר אליה (היות וימיתוהו בכך, ואסור להמית אדם אף על פי שסיכויו לחיות רק לחיי שעה, כדי להציל אדם אחר הגם שסיכוייו לחיי עולם), וברור הדבר שעל ידי כך שנחבר חולה סופני זה אל המכונה, הרי שימות החולה שאינו סופני שבוודאי יגיע באותו יום לבית החולים.

לעזוב מצוה כדי לזכות במצוה גדולה שטרם נצטוינו בה

ברם, מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, כתב: לענ"ד נראה, כי יש להציל את החולה המוטל לפנינו ממש, אף שנצילהו רק לחיי שעה, משום שעליו נצטוינו במצות "והשבותו לו" (לרבות השבת גופו, כמבואר בסנהדרין ע"ג.). ואותם חולים העתידים לבוא, לא נתחייבנו עדיין בהצלתם, ואם כן מדוע נדחה מצוה שלפנינו, ונשאיר את המכונה פנויה, עבור מצוה שלא נצטוינו. ואף שהמצוה העתידית גדולה יותר, אין עושים 'מסחר' במצוות, (והאריך להביא לכך ראיות ומקורות)[2].

לסיכום: הגאון בעל ה'ציץ אליעזר' הכריע, שהואיל ואין יום שלא מובאים לבית החולים יהודים שניתן להצילם באמצעות מכונת ההחייאה לחיי עולם, יש להשאיר מלכתחילה את המכונה פנויה עבור הצלתם. ודעת מו"ר שליט"א, שאם לפנינו רק החולה שחייו חיי שעה, יש לחברו אל המכונה, למרות שיום יום באים חולים שניתן להחיותם לחיי עולם, ואם יתנוהו לזה לא יוכלו להצילם. ואין להתעלם מלהצילו גם כשמנוגד הדבר להחלטת הנהלת בית החולים.

ורופא כל בשר ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל, ויקויים בנו מקרא שכתוב: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך".

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.