בני המשפחה עמדו לאכול מהחמין, והופתעו לגלות שאינם יכולים לפתוח את כיסוי הקדירה

מעשה במשפחה אחת, שבכל שבת התלקחה בביתם המחלוקת, רח"ל. מה קרה? הנה כבכל בית יהודי, נוהגת בעלת הבית לטרוח בערב שבת בהכנת החמין (טשולנט), אותו אמורים לאכול בשבת בסעודת הבוקר. אלא שהחמין שלה הינו מוצלח כל-כך, עד שבעלה וילדיה נוהגים "לטעום" ממנו במשך הלילה, עד שפעמים, בשבת בבוקר כאשר פותחת האשה את הקדירה, היא מגלה שנותרה כמעט ריקה...

בני המשפחה, שכנראה אינם תלמידי-חכמים מופלגים, לא נשמעו לתחנוניה ולאזהרותיה של בעלת הבית, והמשיכו למלא כריסם מידי ליל שבת בחמין המשובח, מדושן-העונג. עד שבליל שבת אחד הגיע הקץ למנהגם הרע. הם נכנסו למטבח, עמדו לפתוח את הקדירה, וכאן נדהמו לגלות שני נרות שעווה דולקים על גבי כיסוי הקדירה! לא היה קשה לגלות מי הדביק את הנרות לכיסוי. "כעת יקיריי", אמרה האֵם, "לא תוכלו לאכול את החמין. הנחתי נר מספיק ארוך שישאר דלוק עד מאוחר בלילה!..."

בשבת בבוקר, כשהנרות כבר כבו, עמדו בני המשפחה לאכול מהחמין, ולפתע עמד אחד הילדים והעיר: "הלא הנרות היו דולקים על גבי הכיסוי בכניסת השבת (בבין השמשות), ואם כן, אולי נחשב הכיסוי ל'בסיס לדבר האסור', שאסור לטלטלו למשך כל השבת, אפילו אם המוקצה כבר אינו מונח עליו", ('דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא')!

מיהרו בני המשפחה ושאלו את הרב: "ילמדנו רבינו, מהו אכן הדין במקרה זה? האם נוכל לאכול מהחמין בשבת?"

תשובה

האם המכסה נחשב כ'בסיס' לנרות?

שנינו במסכת שבת (מ"ט.): "טומנין בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן (שמוקצות הן לטוויה ולאריגה), כיצד הוא עושה (זה שטמן בהן), כיצד יטול קדירתו, הואיל ואסור לטלטלן, שהרי היא טמונה כולה בהן)? נוטל את הכיסוי והן נופלות". ופירש רש"י: "נוטל כיסוי של קדירה, שיש תורת כלי עליה, ואף על גב שהגיזין עליה, לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדירה". מבואר לכאורה בדברי רש"י, שאין הכיסוי נעשה בסיס לדבר האסור, כיון שעיקרו עומד לכיסוי הקדירה, ולא להחזקת גיזי הצמר.

ויעויין במשנה ברורה בסימן ש"ט (ס"ק י"ח), שדן במפת שולחן שהיו עליה נרות דולקים בכניסת השבת, אם היא נעשית בסיס לדבר האסור (כלומר, האם מותר לטלטלה מן השולחן כשהנרות הוסרו מן השולחן על ידי נכרי וכדומה). והביא בשער הציון (ס"ק כ"ד) סברא להקל בזה על סמך דברי רש"י הנ"ל, שכשם שכיסוי הקדירה לא נעשית בסיס לגיזי הצמר, כך גם נאמר במפת השולחן, שאינה עשויה אלא לכסות השולחן, והנרות שהניח עליה לא להניחם על המפה נתכוון, אלא להאיר על השולחן, ולכן אין המפה נטפלת אל הנרות ואינה נעשית בסיס להם[1].

ולפי זה נוכל לומר ממש כך אף בנוגע לשאלתנו, שאין כיסוי הקדירה נעשה בסיס לדבר האסור, לפי שעיקרו עומד לכיסוי הקדירה ולא להחזקת הנרות, וממילא לא נטפל ונעשה בסיס לנרות!

אלא שיש לדחות ראיה זו, משום שבנידון דנן אדרבה, כוונת המניח היתה שהמוקצה (הנרות) יונח כאן על גבי כיסוי הקדירה, כדי למנוע את השימוש בו ('להבריח ארי' מהקדירה) מחמת איסור מוקצה, ואם כן הוא הפך את הכיסוי למוקצה, ואין הדבר דומה לגיזי הצמר שהונחו על כיסוי הקדירה או לנרות שהונחו על המפה, משום שבמקרים אלו אין כוונת המניח לעשות את הכיסוי או המפה כבסיס למוקצה ולשנות את יעודם הרגיל.

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו!

ולמעשה שמענו ממו"ר שליט"א, שיש להקל ולהסיר את מכסה הקדירה, שהרי כתבו הפוסקים שאם אדם הניח דבר מוקצה על גבי חפץ של חבירו, אין בזה דין בסיס לדבר האסור, משום שאין אדם אוסר את של חבירו שלא מדעתו (סימן ש"ט סעיף ד' ברמ"א). ולכאורה כך גם הדין בנידון דנן. ואמנם הקדירה מיוחדת לשימוש האשה, אך מכל מקום נראה שדוקא לצרכי בישול מיועדת לה, אך לא לצורך הדלקת נרות על גביה באופן שתאסור את השימוש בה[2].