הרופאה החרדית שטיפלה בפצועי הר נוף: זה טבח של האחים שלי

שום דבר לא הסגיר את הטרגדיה הנוראה שהתרחשה בבוקרו של כ"ה בחשוון, שנראה כמו עוד יום שגרתי ונעים. ד"ר מורל ג'ויס פסעה לאיטה לכיוון הסלון בביתה, מחזיקה בידה סידור תפילה. היא התכוונה להתפלל תפילת שחרית, ולצאת לעוד יום עבודה מלא בהצלת חיים. באותם רגעים ממש, שני מחבלים ביצעו את הטבח הנורא בית הכנסת בשכונת הר נוף, שבה היא גרה מאז שעלתה ארצה לפני כשנתיים עם משפחתה. ד"ר ג'ויס שמעה ברדיו דיווח לאקוני על ירי ברחוב אגסי, והיא  לא היססה.

האינסטינקט היהודי שבה תובע ממנה להגיע למקום ולעזור למי שרק אפשר. היא עלתה על רכבה, נסעה דקה וחצי שנראו כמו נצח. אבל שום דבר לא הכין אותה למראות הקשים ולשקט הצורם שבקע מבית הכנסת. בעוד שהמחבלים ממשיכים לטבוח, היא הגישה עזרה לאחד המתפללים, שהתפילין היו קשורות על ידו. לאחר מכן, היא מיהרה להגיש עזרה לשוטר זידאן סייף, שמאוחר יותר מת מפצעיו. ד"ר ג'ויס, מתנדבת באיחוד הצלה והרופאה הראשונה שהגיעה לזירת הטבח, אומרת: "היה לי קשה אחרי הפיגוע. הרגשתי שאני צריכה עזרה רגשית, וזה לא משהו שקרה לי עד כה כרופאה".  

ד"ר מורל ג'ויס. מתנדבת באיחוד הצלה

ג'ויס (57), חרדית מבית, עובדת כרופאת משפחה בקופת חולים מאוחדת בסנהדריה המורחבת, ובמקביל מתנדבת במרפאת 'בשבילך' ובאיחוד הצלה. במסגרת עבודתה במיון, בבית חולים שערי צדק, היא כבר התרגלה למראות קשים, אבל שום דבר לא הכין אותה למראות של אחיה היהודים, מתבוססים בדמם, לאחר שנטבחו בדם קר. שום דבר לא הכין אותה לזעקת האלמנות ולשברן, כשהן עמדו מחוץ לבית הכנסת, בדקות הגורליות שעדיין לא היה ברור מי בחיים ומי כבר איננו. בראיון מיוחד, חודש אחרי המקרה, היא משחזרת את רגעי האימה, ומשתפת ברושם שהותיר האירוע על הקהילה.  

לידה באמצע ההלוויה של מרן זצ"ל

ד"ר ג'ויס נולדה בטורנטו שבקנדה והיא נישאה לבעלה, אברך במשרה מלאה, לפני כ- 37 שנים. לבני הזוג חמישה ילדים וגם נכדים. לישראל הם עלו בשנת 2012 היישר לשכונת הר נוף שבירושלים.

למה בחרתם לעלות ארצה?    

מאז שהייתי בת 6, אחרי מלחמת ששת הימים, חלמתי לעלות לארץ.  ב"ה כל הילדים הגיעו לפנינו, רובם התחתנו והם גרים כאן. יש לנו בן רווק, שהתארס לאחרונה והוא גר בטורנטו. אבל שאר הילדים הקימו את משפחותיהם כאן. ארץ ישראל זה הבית שלנו, זה המקום שלנו. חוץ לארץ זה המקום של הגויים, ואילו ישראל זאת המתנה שלנו מה'. ב"ה זכינו".

לעיסוקה כרופאה היא הגיעה כשהייתה בת 37, עת החלה ללמוד רפואה. "אני נחשבת רופאה צעירה", היא אומרת, "אחרי שהבן החמישי שלנו נולד, החלטנו שנעשה דעת תורה לגבי לימודי רפואה. כששאלנו הייתי כבר בעלת משפחה, אם לילדים. הייתי מיושבת, לא הייתי צעירה ומושפעת. הרב ששאלנו אמר שזה דווקא יהיה טוב אם תהיה רופאה בקהילה שלנו".

הקהילה התאחדה (צילום: פלאש 90)

 באמצע החיים, החלטת שאת רוצה להיות רופאה?

"בגיל 7 החלטתי שאני אהיה רופאה, אבל זה לא הסתדר. התחתנתי וב"ה הילדים באו מוקדם, אז החלום נשאר קצת מאחור. בשלהי שנות ה-30 שלי התחלתי להגשים אותו".

למה דווקא רפואה?  

רציתי להציל אנשים ונמשכתי גם למציאת פתרונות לבעיות ביולוגיות. מה גם שהיה לילדיי רופא ילדים נהדר ורציתי ללכת בדרכיו".  מאז שהחלה לעבוד כרופאה, הגשים גם בעלה את חלומו להיות אברך במשרה מלאה. "זה היה החלום שלו, וכך שיתפנו פעולה".  

לפני כשנתיים הגיעה המשפחה לשכונת הר נוף. "קיבלו אותנו כחלק מהקהילה", היא משתפת, "בעלי התחיל ללמוד בכולל, בו כולם התנהגו כאילו הוא היה שם תמיד, ואני פגשתי נשים נהדרות. הצטרפתי לקבוצת נשים שנוסעת כל יום שישי לקבר רחל, והן הפכו לחברות טובות. בנוסף, יש לי פה קרובת משפחה שעלתה לפנינו, חברה טובה וגם משפחת המחותנים שלי. הקהילה עצמה בהר נוף מאוד מיוחדת. זאת קהילה מלאה במצוות ובחסד. יש פה הערכה לתורה ולמצוות, ועניין החסד בין אדם לחברו, זה משהו לדוגמא ולמופת. בית הכנסת שבו אירע הטבח הוא מקום די מרכזי, שלא רק מתפללים בו אלא גם מקיימים שמחות. כל אחד מהקהילה נכנס לבית הכנסת לעיתים קרובות, אם לשמחות ואם לתפילות שבת".

לאיחוד הצלה היא הגיעה כאשר נתקלה במתנדבים בהלוויה של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. "הייתי בהלוויה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל וראיתי פרמדיקים בגאולה", היא נזכרת, " אמרתי להם שאני רופאה ברפואה דחופה, ואם הם צריכים, אני יכולה לתת יד. הם הסכימו וכך הייתי איתם בהלוויה. הם ביקשו שאצטרף לבית הקברות, אבל באמצע הנסיעה קבלנו קריאה לקבלת לידה, וכמובן הלכנו ויילדנו. מאז אני מתנדבת באיחוד הצלה".  

אילו תגובות את מקבלת?

כולן חיוביות. כולם מתייחסים אליי בכבוד. המתנדבים האחרים קוראים לי ד"ר ג'ויס, לא בשמי. אני יותר מבוגרת מהם, כך  שאני מרגישה שהם כאילו בניי. המתנדבים והחובשים עושים עבודת קודש. הם אנשים מסורים ונחמדים, זאת זכות לעבוד איתם. המטופלים שמחים מאוד לראות רופאה חרדית. הם מרגישים שאני יכולה להבין אותם יותר, כיוון שאני אחת מהם. אני שמחה שאני יכולה ללוות אותם בחיים, זאת זכות".

קידוש ה' בבית הכנסת

 את בוקרו של יום רביעי, כ"ה חשוון, ד"ר גוי'ס אינה שוכחת. היא התארגנה לקראת יום עבודה, עד ששמעה את הדיווח ברדיו. "הגעתי לסלון וכמעט פתחתי את הסידור להתחיל להתפלל, אבל אז שמעתי ברדיו דיווח על ירי ברחוב אגסי, עם פצועים קשים", היא מספרת, "רצתי לרכב ונסעתי לשם במהירות. לקחת לי פחות מדקה להגיע לשם, כיוון שהמקום קרוב לביתי. בדרך התפללתי שאהיה שליחה טובה, ושאוכל לעזור למי שרק צריך. לא חשבתי שיהיה עוד ירי, ושלמעשה זה עדיין לא נגמר. כשהגעתי היה שם שקט מוחלט. ראיתי מישהו פצוע יושב על המדרכה, כשעל ידיו תפילין. התחלתי לטפל בו. בזמן שטיפלתי בו, המחבלים היו בפנים. שוטר שיצא מבית הכנסת אמר לנו ללכת, מכיוון שיש עוד יריות.  לקחנו את המטופל ורצנו. זה היה ניסים ונפלאות שהוא הצליח לקום. העלינו אותו על אמבולנס והוא נלקח לבית החולים.

הנרצחים בפיגוע ה"יד

נשארתי בזירה ועזרתי לטפל בשוטר הדרוזי, זידאן סייף, שנפטר אחר כך מפצעיו.  הוא שכב על הכביש, כשהוא פצוע אנוש, וכמובן טיפלתי בו. אחר כך קבעו את מותו. לבית הכנסת עצמו לא נכנסתי כיוון שלא אישרו לאף אחד להיכנס, חוץ מאנשי זק"א".

איך המקום נראה באותם רגעים?

בהתחלה היה ריק לגמרי. אחר כך הגיעו בני משפחה, שוטרים ואנשים נוספים. המשפחות לא ידעו מה קורה עם קרובי משפחתם, והם המתינו בחוץ. ידעתי שהם כבר לא בחיים,  אבל לא רצינו להאמין. כולנו ידענו שהארבעה נרצחו. בכל זאת עמדנו מחוץ למקום וחיכינו. רצו לתת למשפחות תרופות הרגעה, אבל אני אמרתי שאין טעם לתת, כיוון שהם צריכים לדעת מה קורה. אני הייתי איתם בינתיים".

מה עבר עלייך?

היו שם מראות שאני לא יכולה לשכוח. הרגשתי שעכשיו אני חלק מהגלות של עם ישראל, שאני משתתפת עם בני ישראל שסובלים כל השנים מהמלחמות והטרור.  עכשיו אני לא בחוץ, אני באמצע. הרגשתי שאני נושאת בעול עם עם ישראל.

מצאת את עצמך בוכה?

היה לי קשה מאוד. זאת טראומה שהזכירה לי טראומות אחרות שעברתי בחיי. לכל אחד יש טראומה שהוא נושא, וזה הוסיף על מה שהיה בעבר. הרגשתי קושי אחרי הפיגוע. הרגשתי שאני צריכה עזרה רגשית, וזה לא משהו שקרה לי כרופאה". 

את רופאה במיון, ראית דברים קשים בחייך.

ראיתי במיון מיקרים טראומתיים אבל לא הרגשתי ככה.  פה זאת שחיטה, ואילו למיון מגיעים מקרים קשים של תאונות. אנשים ששונאים אותנו, שרוצים להרוג את כל היהודים, שחטו אותם. זה טבח של אחים שלי. נכון שראיתי כרופאה פצועים קשה יותר מאלה, אבל הם אחים שלי, וזה היה פיגוע – ערבים עשו את זה בכוונה. האנשים האלה מתו בקידוש השם, זה יותר קרוב לליבי מאלה שטיפלתי בעבר. כשמטופל מגיע לבית חולים ואת לא רואה איפה זה קרה לו, יותר קל לך".

מאז, הלכת לבית הכנסת?

בעלי לומד ממול כך שאני שם כל יום כמעט, אבל לא הזדמן לי ללכת לבית הכנסת. בע"ה בשמחה הבאה אלך."

במהלך ימי השבעה ד"ר ג'ויס הלכה לנחם את אלמנת הרב טרבסקי הי"ד, הרבנית בשי טרבסקי. "הלכתי לנחם שתי אלמנות שאני מכירה, את משפחת גולדברג ומשפחת טברסקי שהיא דודה של אחיינית שלי".

מה אומרים בסיטואציה כזאת?

 שומעים, לא אומרים. שומעים איך הרבנית טרבסקי דיברה על בעלה, איזה איש הוא היה. היא זכרה שהייתי איתה אחרי האירוע, היא אמרה לי: 'כן, ניסית לעזור לי'. כשהיא עמדה מחוץ לבית הכנסת, היא רצתה לדעת מה קורה עם בעלה. היא אמרה: 'תגיד לי מי הם, איפה בעלי? תגידי אם הוא אחד מהם'. היא רק רצתה לדעת".

מאז הטבח הנורא הקהילה המגובשת בהר נוף מלקקת את פצעיה ועסוקה בחסד ובחשבון נפש. "כולנו בטראומה ובשוק מהמקרה", מודה ד"ר ג'ויס, "אנו מנסים להתמודד, ולחשוב מה אפשר לעשות, איזה תשובה לעשות? איזה תיקון או זכות אנו יכולים למצוא או ליצור, כדי לצאת מהמצב הזה ושיבוא המשיח. זה איחד את הקהילה, זה איחד את כל העולם היהודי, כמו באירוע החטופים כל העולם התפלל יחד. כל אחד מעם ישראל הרגיש את האסון הזה".

בשבוע שעבר, בכ"ה בכסלו, צוין יום ה-30 לטבח. עבור ד"ר ג'וייס זאת הזדמנות לזכור ולעשות תשובה, "כדי שלא יקרה שוב דבר כזה. זה כמו ניסיון בשבילנו לחזק את הרצון ולשפר את עצמנו".

מה המסר שלך?

"אי אפשר להבין את דרכי ה'. אי אפשר להבין למה זה קרה, אבל אנחנו צריכים לדעת ללמוד את המסר ולעשות תשובה, כך שאסון כזה לא יקרה שוב. אני מודה לה' שיש לי הזכות לעזור לבנים שלו, בזכות הכישרונות שהוא נתן לי. אני מקווה שאוכל להשתמש בהם רק לקבלת לידות".