פרשת ויגש: סודה של התפנית

תפנית מפתיעה מתחוללת לפתע בפרשיית המרגלים הישראלים שמסעירה את מצרים. בשיאה של העלילה, משנים האחים העבריים את גישתם במפנה חד ודרמטי. מכפפות של משי ולשון תחנונים, הם עוברים לשיטה אחרת לגמרי. מִכניעה ומגננה לאיום ומתקפה. משיטת הגזר לשיטת המקל.

לא לפני הרבה זמן, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין, הם נפלו לפני אדון צפנת פענח המצרי בבקשה ובתחינה. דווקא יהודה היה זה שדיבר אליו בתחנונים "מה נדבר לאדוני...". והנה לפתע אותו יהודה השתדלן משנה את פניו ב-180 מעלות. כשחמה שפוכה על פניו, הוא ניגש אל השליט המצרי המתנכל, ואינו חוסך במלים קשות ובאיומים סמויים בדברו אליו. הוא מאיים על יוסף שאיננו מפחד לא ממנו ולא ממלכו: "כי כמוך כפרעה" (בראשית מד, יח) - "ואם תקניטני – אהרוג אותך ואת אדונך!" (רש"י). שורשו של יהודה בגבורה, ואיננו חושש להילחם כדי להציל את אחִיו.

מה גרם ליהודה לשנות התנהגות? (אילוסטרציה: shutterstock)

מה קרה פתאום? מה הביא לשינוי בהתייחסות האחים ליוסף והתנהלותם מולו?

הרי דווקא עכשיו יוסף בא לקראתם. יהודה הציע מיזמתו שכולם יהיו עבדים ליוסף ולפרעה, כעונש על מציאת הגביע בידם: "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ואילו יוסף דווקא הקל בעונש, והסתפק בכך שרק מי שנמצא הגביע בידו יישאר כעבד, ואילו האחים האחרים יעלו לשלום אל אביהם.

מדוע דווקא כעת מוכן יהודה להילחם? ועוד איזה מלחמה... לפי תיאורי המדרש, האירועים שהיו במקום יכולים למלא מותחן עוצר נשימה.

בא האלשיך הקדוש ומסביר את מהלך הדברים:

כאשר מגיעים האחים למצרים ונתקלים בבעיות, הם - שחיים באמונה מתמדת שהכל משמים, מבינים כי כל מה שקורה להם כעת, הוא כפרה ישירה על עוון מכירת יוסף. בדו-שיח שהיה ביניהם הם מודים בכך בפה מלא: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (בראשית מב, כא-כב).

אומרים האחים לעצמם: הנה כמו שאנו גילינו אטימות ולא שמענו לתחנוניו של יוסף אחינו, כך גם כעת מושל מצרים אינו שומע ומתייחס לתחנונים שאנו מתחננים על נפשנו שאיננו מרגלים. אנו הרחקנו את יוסף אחינו מהבית ושלחנוהו למצרים, כעת אנו מורחקים מבתינו ושוהים במצרים. אנו השלכנוהו לבור, כך רוצים לאסרנו בבור.

כשהם רואים ששמעון אחיהם היחיד שנאסר, הנקודה האדומה מהבהבת אצלם ביתר שאת. וכפי שביאר האור החיים הקדוש, הם ראו בכך מדה כנגד מדה. הרי מי הוא זה שנטל חלק פעיל בניסיון הריגת יוסף אחיהם? שמעון. הוא זה שאמר ללוי "הנה בעל החלומות הלזה בא".

לפיכך, עד עתה, הצדיקו עליהם האחים את הדין, וכאשר נמצא הגביע ביד בנימין, למרות שידעו שהם נקיים, הסכימו שכל האחים יהיו עבדים לפרעה כתיקון על אשר מכרו את יוסף לעבד. וכלשון רש"י שם: "יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהייתה להביא לנו זאת מצא בעל חוב לגבות שטר חובו". [ומה שלא היה אכפת להם שגם בנימין ייענש, אפשר לומר שסברו שכיון שהיה בחברתם נלכד בעונשם]. אולם עתה כאשר שמע יהודה מיוסף שכל האחים יעלו לשלום אל אביהם, ורק בנימין יישאר לעבד – הסיק שלא מדובר בעונש על מכירת יוסף. הרי בנימין לא השתתף במכירת יוסף, ואיך יתכן שדווקא הוא יישאר ויהיה עבד? אין זו אלא "רשעות" לשמה של השליט. לכן שינה יהודה את עמדתו, והכריז מלחמה.