פרשת ויגש: מעגל סגור

נדמיין לעצמינו סיטואציה, בה נודע לנו לפתע, שבמשך מספר חודשים מישהו מצותת לכל שיחות הטלפון שלנו. ידיעה שכזו גורמת לבהלה עצומה ולמבוכה גדולה, ומיד מנסים אנו לשחזר במוחנו את השיחות שעשינו, כדי לבדוק האם אמרנו אמירה בעייתית. כולנו מכירים חשש דומה, ממקרים בהם סיימנו שיחת טלפון עם בן משפחה או מכר, והתברר לנו שהקו עדיין לא התנתק, כך שייתכן שמי שנמצא מעבר לקו שמע כל מה שאמרנו לאחר השיחה.

מעגל סגור (אילוסטרציה: shutterstock)

פרשתנו מתארת את מפגשם של יוסף ואחיו. כאשר יוסף מבין שאחיו לעולם לא ישובו על הטעות שהם עשו אתו במכירתו, והם השתנו מן הקצה אל הקצה הוא מסיים את הדרמות: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, א-ג).

האחים נבהלו מאוד. מה פשר הבהלה?

רש"י כותב: "נבהלו מפניו – מפני הבושה". איזו בושה?

ראשית – הבושה הטבעית ממה שהם עשו לו. הרי האחים הפשיטו את כותנתו מעליו, השליכוהו לבור, הפקירוהו – ולא שעו אל תחנוניו. והנה כעת הם נפגשים כעבור למעלה מעשרים שנה, כשיוסף שליט עליהם. זו בושה עצומה.

יותר מכך. כבר מספר שבועות לא מבוטל, אחי יוסף מסתובבים באזור ומשוחחים עם יוסף, והם לא דמיינו לעצמם שהוא מבין את שפתם. התורה מדגישה: "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (מב, כג). ביניהם לבין יוסף היה כל הזמן "מליץ" – מתורגמן. מיד כשיוסף חשף את זהותו, הם נבהלו מאוד ואמרו לעצמם, מי יודע אילו דיבורים דיברנו, וחשבנו שהוא לא מבין אותנו.

פרשה זו נושאת מוסר השכל עצום לאדם. בושה זוהי תחושה נוראה. פעמים אדם מוכן למות, העיקר לא לחוות בושה עזה. בושה נובעת בדרך כלל כתוצאה מקונפליקט בין מעשי האדם בפועל, למוסר הפנימי שלו. חסד עשה עמנו בורא עולם, שהטביע בנו את תכונת השכחה. ככל שחולף הזמן, אנו שוכחים את אירועי העבר, ואבק הזמן המצטבר מעלים את כל הבושות שהיו.

השכחה מצד אחד היא ברכה, אך מצד שני היא עלולה להוות מכשול, משום שכשאדם שוכח את הבושה, הוא עלול לחזור שוב על מעשיו. אולם אין ספק, שלולא מתנת השכחה, ספק אם אנשים היו מסוגלים לשרוד כשהבושה מלווה אותם ללא הפסקה, ובאותה עוצמה כמו ברגע הראשון.

המשנה כותבת: "דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב). האדם מוקלט ומוסרט 24/7. כמו שהאחים לא העלו על בדל מחשבתם שמישהו שומע אותם ומבין לגמרי את שפתם, וכשגילו זאת הם נבהלו מאוד, כך על האדם לדעת, שכל מעשיו רשומים בספר. לכל אדם יש "פנקס", בו נמצאים תמונות חייו מכל רגע ורגע.

רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו לפני פטירתו, שהברכה המשמעותית ביותר שהוא מסוגל לתת היא: "שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". מדוע? משום ש"אדם עובר עבירה בסתר ואומר הלוואי שלא יראני אדם". בעולם הגשמי שלנו, קשה להמחיש לעצמנו אמת זו, אבל זו האמת! בורא עולם "מצותת" לנו ו"מצלם" את כל מעשינו. איזו בושה יכולה להיות לאדם לאחר פטירתו, כשכל מעשיו שעשה בחדרי חדרים, נחשפים לעין כל.

בעולם האמת, הבושה היא באותה עוצמה וללא הפסקה. שהרי המושג שכחה שייך רק בעולם החומר, בעולם הרוח אין שכחה. כך שאותה תחושתה נוראה של בושה הקיימת ברגע הראשון, תלווה את האדם לנצח.

רק חרטה ועשיית תשובה אמתית, מסוגלת למחוק לחלוטין את המעשה, אבל ללא עשיית תשובה באופן הראוי – הבושה שתהיה לאדם לעתיד לבוא היא נוראית, משום שהיא אינה מתפוגגת.

כאשר נחדיר לתודעתנו שכל מעשינו מוקלטים במעגל סגור, אין ספק שמעשינו יהיו משופרים יותר.