רחל ועקיבא, גרסת שנות האלפיים

הדרך הפתלתלה לכיוון רמת בית שמש, כשמסביב נוף הרים וחורש ירוק, שואבים אותי בקלות לאווירה של הסיפור שלפניכם - אולי המקסים ביותר ששמעתי מעולם. כבר בכניסה לשכונה מקבלים אותי שני ילדים בגילאי גן. צבע עורם כהה, עיניהם בהירות ותלתליהם גולשים. הגעתי, אני מבינה. זהו משכנם של רחל ועקיבא ליבוביץ. והשאלה הטורדנית לא מפסיקה לנקר - איך בעצם הכל התחיל?

"נולדתי בבוסטון, מסצ´וסטס. גרתי שם כל החיים שלי, עד שזכיתי לעלות לארץ לפני שש שנים", פותח עקיבא את סיפורם המרגש במבטא אמריקאי כבד. "גרתי בשכונה שבה רוב התושבים היו גויים, והמשפחה שלי לא זכתה לשמור מצוות". רחל, לימים אשתו, נולדה באזור מעט שונה - בכפר עדי-קוואלה שבמחוז טיגרי, אתיופיה.

השנים רצות. רחל ועקיבא גדלים בשני עולמות מקבילים שעל פי הטבע לא היו אמורים להיפגש, אך רצה האל וקרה אחרת. בשלהי שנות השמונים, כשמשפחתה של רחל עסוקה בהישרדות, עקיבא מסיים בית ספר למשפטים, ומתחיל לשמש כעוזר לתובע המחוזי. "בזמן שבעלי לעתיד נמצא בבוסטון והקריירה המשפטית שלו משגשגת, חלום יקר מפז עומד להתגשם", מספרת רחל. "הייתי בת ארבע כשהתחלנו את המסע לישראל. בהתחלה לא היו אישורים לצאת מאתיופיה, וזה היה מסוכן. יצאנו בארבע לפנות בוקר, ואני זוכרת שאני מסתובבת אחורה ומעכלת שכל מה ששם נמצא כבר מאחורי. זהו, אני לא אראה את זה יותר. היה לנו בית קטן מוקף בכמה בתים של שכנים יהודים, והבנתי שאני צריכה להיפרד מהבית. וכמה שהוא נראה פשוט, פרימיטיבי, ממש בקתה קטנה - הוא הכיל בתוכו כל כך הרבה דברים חשובים, יסודות אמיתיים. זה לא היה קל להיות יהודי במקום שבו גרנו. קשה להיפרד. הייתי אז ילדה קטנה, מה יכולתי להגיד? אז אמרתי רק להתראות".

הדרך במדבר לא הייתה קלה. כבר ביום הראשון הותקפו בני משפחתה של רחל על ידי להקת זאבים. "היה זה בלילה. חושך, זאבים מסביב מקיפים אותנו. ילדים צורחים, בוכים, נאחזים בהורים. ילדים שהיו על החמור נפלו מהפחד. עד שמישהו בא ופשוט הצית גפרור, וכך העשבים שהיו שם החלו להיאכל. רק אז הזאבים נבהלו וברחו", היא נזכרת. פניהם המבוהלות של תשע המשפחות שיצאו לדרך, ובכללן משפחתה של רחל, היו נשואות לסודן. שם, על פי השמועה, ניתן היה ליצור קשר עם סוכנים חשאים מטעם ישראל. דרך שבדיעבד ניתן היה לעשות בחמישה ימים, עשו בני המשפחה ב-12 חודשים, במהלכם נפטרה סבתה של רחל ונקברה בחולות המדבר.

לאחר שהגיעו לסודן, חיו רחל ומשפחתה במסתור ונטמעו בקרב הסודנים המקומיים, בציפייה למידע על טיסות. אם יתגלה דבר יהדותם הם ייאסרו, יוגלו או יירצחו. לאחר שנתיים של המתנה צץ קצה חוט של הזדמנות. באמצע הלילה, ברגשות מעורבים של תעוזה ופחד, אומץ וחששות, ללא אישור הסודנים, חמקו רחל ובני משפחתה לשדה התעופה, ועלו על מטוס מטען ישראלי. חלומות של 2,000 שנות כיסופים עמדו להתגשם.

"שום דבר לא עצר בעדנו להגשים את החלום", מסכמת רחל. "And Here We Are", מוסיף עקיבא בחיוך שובה לב, כאילו ליווה אותה במסעה יד ביד.

נעבור אליכם. איך בעצם נפגשתם?
"עבדתי מאוד קשה בעריכת דין, ובספטמבר 2000 החלטתי לבוא לחופשה, לראות את המשפחה של אחותי. וכאן בארץ אני ורחל הכרנו דרך חברה שלה. הקליק היה מיידי, והחלטנו לצאת".

העברית הרצוצה של עקיבא דאז גרמה לשניים שלא להיפגש בזמן שקבעו, היות והיא הבינה שקבעו ל"מחר", בעוד שהעלם התכוון ל"הערב". הם לא ויתרו על הפגישה, למרות שזמן הטיסה של עקיבא הלך והתקרב בצעדי ענק. כך נערכו להן שלוש פגישות, שלאחריהן כרע עקיבא ברך והציע לקשור את חייו בחייה. היא הסכימה, ומהר מאוד הם מצאו את עצמם מבצעים היכרויות עם המשפחות המורחבות של שניהם. ההלם התרבותי הראשוני של שני הצדדים פינה את מקומו לשמחה והתלהבות שהגיעו לשיאן בערב חתונתם שנערכה בירושלים. להקת חתונות אתיופית ניגנה לצד להקת רוק אשכנזית, מה שסימל היטב את איחוד העולמות בין השניים.

עקיבא, אתה מבוסטון, היא מאתיופיה. מה עבר לך בראש כשהצעת לה נישואין?
"התשובה הכללית היא שהקב"ה מזווג זיווגים, והוא רצה את זה. התשובה היותר ספציפית היא שכנראה שחיפשתי משהו שיש ברחל, והיא רצתה משהו שיש בעקיבא. מאוד קל לראות מה יש בה שמוצא חן בעיניי - היא נשמה רגועה, שקטה, בעלת בינה, כל פעם שדיברתי איתה זו הייתה חוויה נפלאה. לכן כשפיתחנו את הקשר לא חשבנו שאנחנו עכשיו מקיימים איחוד בין שתי עולמות נפרדים, לשם יחוד קודשא (צוחק).

"אחרי שהחלטנו להתחתן תכננתי לחזור לחו"ל, שם היה המשרד שלי. היה לי בית יפה, הכל פיקס. אבל רחל אמרה שהיא מעדיפה אוהל בארץ מאשר ארמון בחו"ל. לא היה לי ארמון, אבל היה לי בית מאוד יפה, ואני חשבתי שהיא אומרת את זה כי היא אף פעם לא גרה בארמון, ואם תגור בבית יפה - היא תשנה את דעתה. אז הבטחתי לה שתתן לי שנתיים, ואם אחרי שנתיים עדיין היא תרצה לחזור - נחזור. לא היה לי שום ספק שהיא לא תרצה לשוב לישראל".

"בעלי ציפה שאתאהב בחול הנוצץ של חו"ל", צוחקת רחל. "הוא הבטיח לי בית של שלוש קומות, מנקה, מבשלת ומכונית. אבל צריכים לזכור שעברתי כל כך הרבה כדי להגיע לישראל. צעדתי שנה שלמה לכאן כילדה. אמרתי לו ´אני מוותרת על הכל, אבל על ארץ ישראל אני לא מוותרת´".

במרץ 2002 נפרדים רחל ועקיבא מארה"ב לצמיתות. יחד עם העזיבה את בוסטון נפרד עקיבא מכל עיסוקיו בתחום עריכת הדין. היה זה מהלך לא פשוט, וההסתגלות בישראל לא הייתה קלה עבורו. "אם היו שואלים אותי לפני עשר שנים ´איך אתה מגדיר את עצמך´, הדבר הראשון שהייתי אומר זה ´עורך דין´", אומר עקיבא. "אבל ברוך השם, רחל שינתה את ההגדרה הזו. היום אני בכלל לא מגדיר את עצמי כעו"ד. אני בעל, אני אבא, אני בן תורה שקם כל בוקר בחמש וחצי, ומשקיע הרבה בלימודים בכולל. ברוך השם אני עובד, אבל זה כבר לא העיקר".

רחל, איך חזרתם בתשובה?
"תמיד גדלתי בבית מסורתי ששמר כשרות, שבת, טהרה, חגים ומסורת. מה שידענו - הקפדנו. אני מטבעי תמיד שאפתי לגדלות. ידעתי שכשאגיע למעלה, ה´ לא ישאל אותי ´תגידי, למה לא עסקת בשיווק כפי שלמדת?´. לא חיפשתי תארים או מקצוע שיעשה אותי משכילה. זה קטן עבורי. חיפשתי רוחניות, לעלות ולהתעלות".

ואז, אם נחזור אחורה, החלה ההתחזקות. זה קרה עוד לפני הנישואין, בגיל 23. היה זה במקום בו עבדה רחל, בסניף של מאפיית אנג´ל בירושלים. אחת העמיתות שלה החלה בתהליך של חזרה בתשובה, ולמרות שלא היה קשר הדוק בין השתיים, אותה חברה עניינה את רחל, מאחר והיה לה אור בעיניים. השתיים שוחחו, החברה הזמינה את רחל לבוא איתה לשיעורים, וכך ההתחזקות החלה והתגבשה. במקביל רחל, שעבדה כקופאית, מצאה את עצמה עובדת עם לא מעט זוגות ומשפחות חרדיות. היא התבוננה בהם יותר ויותר בעין בוחנת. "התחלתי להסתכל, והדברים גרמו לי להערצה ואהדה", היא מספרת. "ראיתי איך בעל מדבר עם אשתו, איך בני הזוג מנהלים את הילדים סביב השולחן, ואמרתי לעצמי שכשאתחתן, כך אני רוצה שיראה הבית שלי. התקופה בה התחזקתי הייתה נהדרת. כמו החברה שלי, גם אני קרנתי מאושר. כשהגעתי לשלב בו הייתי מוכנה, ה´ זימן לי את הזיווג שלי - עקיבא".

בזמן שרחל התחזקה, עקיבא היה בשנתו האחרונה ללימודים. אחיו הגדול, שסיים לימודי רפואה, תכנן טיול לארץ ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ממשפחת ליבוביץ יצא מחו"ל לכיוון ארץ הקודש. כשחזר אחיו הוא לא פסק מלספר על נפלאותיה של הארץ המובטחת, על החוויה הלימודית שלו בישיבת "אש התורה" ועל הרב נח ויינברג זצ"ל. עקיבא נדבק בהתלהבות. יחד הם יצרו קשר עם ארגוני קירוב בבוסטון ותכננו את החופשה הבאה - חופשה משותפת למשך שנה, בה ילמדו באש התורה יחד. משטעם עקיבא את מתיקותה של תורה, התמכר מיד. כשהתקרבה החופשה לסיומה הוא החליט להישאר בארץ שנה נוספת. היה זה בגיל 26, הרבה לפני שהכיר את רחל.

בתום אותן שנתיים חזר לארה"ב עקיבא כשהוא למעשה אדם אחר. הוא אמנם החל את הקריירה המקצועית שלו כעו"ד, אך כבר מנקודת פתיחה אחרת. הפעם הייתה לראשו כיפה, לגופו ציצית, ובעיניו יקדה אש. בהמשך, כאמור, הם הכירו.

אי אפשר להתעלם מהדמיון לרחל ורבי עקיבא.
עקיבא: "באיזה גיל התחיל עקיבא ללמוד תורה? בגיל 40. כמוני".

רחל: "כשרחל פגשה את עקיבא שלה, כל מה שהיא רצתה זה שילמד תורה. היא ויתרה על כל הנכסים שהציעו לה כי היא ראתה את החכמה הזו אצלו, וגם אני ויתרתי על כל הפאר שהוצע לי רק כדי שעקיבא ישב וילמד".

אכן, עקיבא הלך ושקע בלימוד. למרות שהוא עדיין משתמש באנגלית כשהוא נתקע, את התורה הוא לומד בעברית דווקא, מבלי להתפשר. "למדתי במסכת כתובות", הוא אומר, "שכתוב על ר´ עקיבא שאחרי 24 שנים כשהוא חזר עם כל התלמידים שלו, כל הכפר אמרו: ´הצדיק בא, הצדיק בא´. כשרחל קפצה על הרגליים שלו, הגבאים רצו לדחוף אותה ורבי עקיבא אמר להם: ´שלי ושלכם - שלה. בזכותה הכל´. ואני אומר לילדים שלי: ´שלי ושלכם - הכל של אמא´. אני לא אומר שתמיד קל, לא תמיד פשוט. אבל ברוך השם, רחל היא באמת הצדיקה בסיפור הזה".

בעוד שרחל שוקדת על זיכרונות חייה שיתורגמו בקרוב לספר פרי עטה, עובד עקיבא בבית יתומים בירושלים. "יש לי סיפוק גדול יותר כשאני מגן על ילדים חפים מפשע בישראל, מזה שהיה לי כשהגנתי על פושעים שהורשעו בדין בארה"ב", הוא מסכם.

כיום מתגוררת המשפחה המאושרת בשכונה שקטה ברמת בית שמש. ביחד מתחזקים רחל ועקיבא באמונה, ומגדלים את ארבעת ילדיהם - מוריה, יצחק-חיים, מרדכי-אליהו ואהרון-שרון לחיים של אמונה ואחדות.בעזיבתי את המקום, הרגשתי שמשהו מרחל נשאר בי. משהו מאותה תמימות של ילדה יחפה המטיילת על חולות מדבריים וחולמת על הגשמת יעדים. הילדה היחפה הזו נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו. היא נמצאת במסע, בעודה מחפשת את הדרך אל האושר. בכל מקרה, רחל כבר מצאה.