משל התולעת כמשל למתבגרים

אימא של חגית ביקשה לפגוש אותי. אוי, כמה קשות לי הפגישות הללו. אני מכירה את חגית, מכירה את האטימות בעיניים שלה, את הצחקוקים, את תנועת הראש המתנשאת של 'עזבו אותי, בחייכם, אתם ממש לא מעניינים אותי', ומכירה בעיקר את הייאוש הגדול שמסתתר מתחת לכל המעטה המזויף הזה.

ועכשיו, אימא שלה מבקשת לדבר אתי. כמה עצוב. כמה צפוי...

"אין לי תקשורת עם הבת שלי", היא פותחת, ועצב גדול בעיניה. "אני לא מצליחה להגיע אתה לשיחה, היא משדרת כזאת אטימות... אני נקרעת מזה. היא לא משתפת אותי בעולם הפנימי שלה, בחוויות, בשום כלום".

אני שומעת את המשפטים הללו לא רק מאימא של חגית, ומתכווצת בתוכי, כואבת אתן ביחד.

להורים הלא, יש לב גדול כל כך, שרוצה להשפיע, שמלא בנתינה, שרק מבקש לאהוב ולהיות חלק מהעולם של הילדים שלהם, להעמיק לחזק את הקשר, לחנך, לתרום, לכוון, לייעץ...

וכשבמקום כל המילים היפות הללו והתקוות והחלומות הגדולים הללו מקבלים אדישות ונתק במקרה הגרוע, וכעס וריחוק וזלזול במקרה הגרוע עוד יותר, אין, אין צער גדול מזה, וכל מי שהתייסר אי פעם בצער גידול בנים, יעיד...

לא פשוט לגדל היום ילדים, אבל בינינו, אף פעם זה לא היה פשוט.

פער הדורות, וגיל ההתבגרות, והטכנולוגיה המתקדמת שמעמיקה את הפערים וההבדלים, ועוד כל כך הרבה מרעין בישין, הופכים את המשימה החשובה ביותר שלנו לזאת הקשה והמורכבת מכולן.

משדרים אטימות (אילוסטרציה: shutterstock)

מספרים על רבנו משה בן מימון, הרמב"ם הקדוש, שלמרות שכל חשקו היה להגות בתורה הקדושה, חש על בשרו את המימרה: "אם אין קמח אין תורה" בחר ללמוד מקצוע חיוני וחשוב - רפואה.

לא, הוא לא היה זקוק לציון גבוה בפסיכומטרי, גם לא לתעודת בגרות מבריקה. בימים ההם זה עבד בצורה אחרת: הרמב"ם ניגש אל רופא מומחה ומוכר בעירו והציע את עצמו להיות העוזר האישי שלו. להתלוות אליו כשהוא הולך לבקר חולים, לעקוב אחרי הטיפולים שהוא עושה, התרופות שהוא מציע, וכך, לאט לאט לרכוש בעצמו את חכמת הרפואה.

תוך כדי השהייה בצוותא עם הרופא, ניצל הרמב"ם את זמנו ביעילות. הוא קרא את כל ספרי הרפואה של הרופא, התנסה ברקיחת תרופות, למד והחכים עד אשר הפך להיות אחד הרופאים הטובים ביותר שהיו מאז ומעולם.

יום אחד הוזמן הרופא בבהילות לביתו של חולה במצב קשה. לאחר שבדק אותו היטב פנה אל בני המשפחה המודאגים וקבע, כי למרבה הזוועה חדרה תולעת זעירה  דרך האף ונכנסה למוחו של החולה. היא מכרסמת שם כל חלקה טובה וכדי להציל את חייו  מוכרחים לבצע ניתוח ולשלוף את התולעת החוצה.

הרופא הרדים את החולה וקדח חור זעיר בראשו כדי שיוכל להכניס פנימה את המלקחיים. אלא שרגע לפני שהחדיר פנימה את המלקחיים פנה אליו הרמב"ם, עוזרו. "האם אין זה מסוכן? שאל אותו. "הרי הניתוח יכול לגרום לנזקים בלתי הפיכים. והמוח, איבר כה עדין הוא..."

"מסכים אתך", נענה הרופא. "אך אין כל ברירה. אם לא נוציא את התולעת היא תכרסם ותכרסם והחולה לא ישרוד, בוודאות".

"התסכים שאנסה להוציאה בדרך אחרת?" שאל הרמב"ם הצעיר.

"מסכים", ענה הרופא, "ובלבד שתמהר כי כל שעה שעוברת מחמירה את מצבו של החולה".

יצא הרמב"ם וחזר אחרי זמן קצר עם עלה ריחני. הוא הניח אותו על החור שכבר נוקב בגולגולת, והמתין.

לא עברה שעה קלה והתולעת, שהריחה את הריח הרענן זחלה החוצה דרך החור, עלתה על העלה והתחילה לכרסם אותו.

כל שנותר לרופא לעשות עתה היה לחבוש בזהירות את ראשו של החולה...

סיפור נפלא. נפלא, כי מגלה לנו עוד טפח על חכמתו הפלאית של הרמב"ם, ונפלא, כי יכול ללמד אותנו דבר אחד או שניים בחינוך ילדינו.

לכל אחד, איך נאמר, התולעת שלו...

נכון, נדמה לנו לעיתים שהילדים שלנו מתעסקים עם דברים מטופשים, מבזבזים את זמנם בשטויות, הראש שלהם, המחשבות שלהם עסוקים בעניינים כל כך שטחיים ורדודים, לעתים גם רחוקים כל כך מרעיונות רוחניים, ערכיים שהיינו רוצים להנחיל להם.

אבל, מה לעשות. זה מה שנמצא שם, בתוך הראש שלהם.

ואם אנחנו רוצים את הקשר, רוצים לא לאבד אותם, רוצים שימשיכו להיות מחוברים אלינו, אנחנו חייבים, ממש חייבים להתחבר אליהם. גם אם עולם התוכן שלהם ותחומי העניין שלהם שונים לחלוטין משלנו, גם אם היינו מעדיפים לנהל אתם שיחות על נושאים שברומו של עולם.

סיפרה לי פעם אימא שבתה הגיעה יום אחד הביתה משולהבת מאיזה צעצוע טכנולוגי חדש שיצא לשוק.

"הבטתי בה והלב שלי התכווץ", סיפרה האימא. "באמת, זה מה שמעסיק את המוח הכישרוני שלה? זה מה שתופס את תשומת הלב שלה? הגאדג'ט המטופש הזה יהפוך אותה למאושרת אם תרכוש אותו ולאומללה אם לא תצליח להשיג אותו?".

ואז, בשבריר של שנייה, ברגע האחרון ממש, לפני שעמדתי לשאת את הנאום הקבוע של 'איזה שטויות' ו'מה את עושה עסק מהשטויות האלה', ו'אני מצפה מילדה כמוך לרמה יותר גבוהה', קלטתי פתאום שאם אומר את כל זה - אני עומדת להפסיד ובגדול. הרי להקשיב לי - היא ודאי לא תקשיב. לקבל את דברי - אין שום סיכוי שבעולם, להשתנות - מה פתאום? הדבר היחיד שארוויח מתגובה מסוג כזה הוא ריחוק, אנטגוניזם וילדה עצבנית שמרגישה שהיא ואמא שלה חיות פשוט בשתי פלנטות אחרות. 

במו ידי (פי, ליתר דיוק), אני מחסלת את התקשורת שעוד קיימת בינינו.

אז לקחתי נשימה ארוכה, חייכתי אליה חיוך אמיתי וביקשתי, מכל הלב שתסביר לי יותר על המוצר החדשני הזה.

במבט לאחור, אני יודעת שבזכות הגישה הזאת הרווחתי את הקשר אתה. עשיתי כל מה שאפשר כדי לתת לה את ההרגשה שהיא מעניינת אותי, שאני אוהבת ושמחה לשמוע את מה שמעסיק אותה, את הנושאים שקיימים בתוך העולם שלה. רק בצורה הזאת יכולתי להעמיק את התקשורת בינינו, לגרום לה לספר לי גם דברים יותר משמעותיים בחיים שלה, בצורה כזאת הגענו גם למצב של הידברות שאפשר לי להשמיע לה את מה שיש לי לומר, ולה - להקשיב ולקבל.

לסיכום, חשוב לזכור - גלו התעניינות (אמיתית, לא מזויפת) במה שמעניין את הילד שלכם. גם אם באותו רגע הנושא נראה לכם טיפשי ומיותר, המטרה היא התקשורת, בניית הקשר. זכרו תמיד, לכל ילד ה'תולעת' שלו, הדרך למשוך אותו אלינו. כשתגלו אותה, בסייעתא דשמיא, גם הוא יעשה את הדרך חזרה אליכם.

הורים יקרים, קבלו "תיבת אוצרות", כלי נפלא לעבודה עם ילדיכם, לחיזוק הקשר בין הורים לילדים ולהעצמה אישית.

אילת בריטמן היא מנהלת מרכז "אוצרות" - כלים וסדנאות להעצמה אישית.