מתחת לפני השטח: סיור בכפרים הערבים בגליל התחתון

הנסיבות שמביאות את המועצה שלהם לכותרות ולראש סדר היום מרתיחות את דמם של תושבי אבו סנאן. המקום השקט, אפילו מנומנם, עומד בניגוד לתיאורים של כלי התקשורת, שמשווים לו תדמית של חבית נפץ שעומדת להתעורר בכל רגע, גטו של דרוזים ומוסלמים שרק מחכים להתפוצץ זה על זה. כולם מדברים על המצב. ממנהל המכללה המקומית, שמאוכלסת בצעירים מכל העדות (לא יהודים), עד ראש המועצה החביב, שמתעקש שאלה לא יותר משלושה פרובוקטורים שבעמל רב - וזהו ציטוט - שברו את הרוגע המפורסם. "תסתובב ברחובות", מבקש נוהאד משלב. "אתה רואה עיר שקטה, או כפר מריבה?".

אני מוכרח להסכים איתו. העדות היחידה למה שהתחולל במרחב הזה בסוף השבוע האחרון ונגמר בלא פחות מארבעים פצועים ומבוכה גדולה היא ניידות המשטרה שעומדות בפינות הרחובות. חוץ מהן, השגרה נשמרת. לפני יומיים היה מסוכן לגשת למכולת, ועכשיו כלאם. תמונת המצב של אבו סנאן יומיים לאחר המהומות יוצרת מציאות מוזרה: דיבורים על אחדות, ומתחת לפני השטח רחש של מוסלמים ודרוזים, שרבים בכלל את מריבתם של השכנים היהודים הרחוקים.

תמונת מצב (צילומים: עזריאל משה)

41 בני אדם הוכו בקטטה ההמונית שפרצה במוצאי השבת האחרונה בין דרוזים למוסלמים ביישוב. מצבו של אחד מהם, שנפצע בראשו, מוגדר קריטי אך יציב. שמונה נפגעו קשה, והיתר קל-בינוני. כל הפצועים סובלים מרסיסים וחלקם מדקירות. עם זאת, אף אדם לא נעצר בעקבות האירוע.

אם מנסים לזקק את הגרסאות הסותרות של התושבים, הטריגר היה החלטת תלמידים מוסלמים בבית הספר המקומי להגיע עם כאפיות במחאה על הרג הנער בכפר כנא, הרג שהסעיר את ערביי הכפרים שסביב עקב העובדה שהשוטר ירה בגבו למרות שלא היווה סכנה לחייו, לטענתם. התלמידים הדרוזים, שמצדדים בישראל ובכוחות המשטרה, ואף משרתים בצבא במספרים גדולים, שלפו את שרשראות המגן דוד שהם עונדים על צווארם דרך קבע והציגו אותן לראווה. המגן דוד, סימבול משמעותי בעיניהם, מסמל את נאמנותם למדינה ונועד להתריס מול מחאת הכאפיות.

בתוך שעות ספורות התלהט הכול. מהומה רבתי פרצה בבית הספר ומחוצה לו. כמה שעות לאחר מכן נכנס צעיר דרוזי לבית קפה, ניגש למוסלמי ולאחר שהאשים אותו שהשפיל את משפחתו דקר ופצע אותו אנושות. השמועה נפוצה במהירות והאות ניתן: במשך כל היממה שאחרי נקמו התושבים אחד בשני ושלחו עשרות לבית החולים. נכבד היישוב רפיק משלב, שמסתובב איתנו בסמטאות, אומר שהמקרה הזה הוא כתם: "לא משנה מי אשם, האשמה עלינו. פגענו במרקם החיים, ועכשיו המשימה העליונה שלנו היא להשיב את השקט על כנו".

רפיק, אחיו של ראש המועצה, דרוזי. שרשרת החרוזים שבידו נעה במהירות מימין לשמאל כשהוא מדבר. בתחילה מסר של שלום, ואז הפניית אצבע מאשימה: "אני יכול לומר לך בוודאות שהדרוזים, המוסלמים וגם הנוצרים שבאבו סנאן חיים בשיתוף פעולה במשך מאות שנים. דבר כזה לא היה כאן אף פעם. אין אצלנו נישואים מחוץ לעדה, ומקפידים על כך מאוד, אבל בחתונות של המוסלמים אתה יכול לראות יותר דרוזים ממוסלמים, וגם להפך. אנחנו אחים. כולנו ערבים, והמטרה שלנו היא להמשיך לחיות יחד. רוצים להפגין? בבקשה. יש דרך. אפשר להגיש בקשה, ואנחנו נתיר לקיים הפגנות ואפילו נסייע. אבל בית ספר הוא מקום קדוש. אסור להכניס אליו פוליטיקה".

שלא לציטוט אומרים בכירים בבניין המועצה, ראשי העדה הדרוזית שהגיעו כדי לקרוא לשיכוך הכעס, שהסיפור החל הרבה לפני הרג הנער. למעשה, לא הדרוזים הם אלה שפתחו בהתגרות כי אם המוסלמים. כמה חודשים קודם, במהלך מבצע צוק איתן, נהרג קצין דרוזי מבית ג'אן במתקפה של מחבלים מעזה. האבל של הדרוזים התקבל בזלזול בוטה מצד המוסלמים, שלא תמכו בישראל, ונרשמו עימותים וחילופי מהלומות. "האידיליה מתה כבר אז", טוען נכבד דרוזי מוכר, שאף שימש בתפקיד צבאי בכיר בעבר. "אבל זה לא הפך למציאות עד השבוע, כשהמוסלמים הרגישו שהצעירים הדרוזים ענו להם בכך שהפגינו אדישות למות הנער בכפר כנא. כל המתח סביב הר הבית, שבמהלכו שוטרים דרוזים עמדו למנוע ממוסלמים לעלות, התנפץ".

אז מי אשם?

"מה זה משנה? צריך לסיים את התקופה הזאת כי היא מזיקה. לנו יש את מדינת ישראל. אנחנו נאמנים לה, ואסור שזה יישכח. עם כל הביקורת, אסור לתת לגורמים עוינים שרוצים לראות אותנו מנודים מהמדינה שלנו לגבור על האמונה שלנו בישראל ולסכסך בינינו". הגורמים העוינים האלה, אם תהיתם, מוסלמים.

השיניים החדות שבאבו סנאן נושכות

על פי הסיפורים העוברים באבו סנאן מאב לבן, היישוב הוקם לפני שבע מאות שנה על ידי שייח' באז, שתמונתו חקוקה בכניסה לבית המועצה וניצבת בכיכרות. משמעות השם היא 'בעל השיניים', כנראה לציון החרב בעלת שני החודים של השייח', אם כי התושבים זוכרים גם פרשנויות אחרות, כאלה שקשורות לתעשיית העץ הפועלת מאז ומעולם בשוליים הצפוניים.

לפני שהיהודים הגיעו למזרח התיכון התגוררו ביישוב בין 250-400 נפשות. כמחציתם דרוזים, כמחציתם נוצרים ומיעוטם מוסלמים. אחוז הדרוזים הגבוה נבע מהקרבה לאזור הדרוזי ממזרח. עם סיום מלחמת העולם הראשונה עמד המספר על כ-500 איש. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לחורף שעבר שוהים באבו סנאן 13,045 תושבים.

במסגרת תכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה המועצה המקומית אבו סנאן עם שכנותיה - ג'וליס, יאנוח ג'ת וירכא - לרשות אחת: גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו, וכעבור כשנה הוא בוטל ואבו סנאן חזרה להיות מועצה עצמאית. בבחירות לראשותה שנערכו לפני שש שנים נבחר נוהאד משלב, שקיבל 3,098 קולות וגבר על יריבו הזימה עלי, שקיבל ארבעה קולות פחות. כיום יש ביישוב רוב מוסלמי (כ-49 אחוז), כ-42 אחוז דרוזים ורק כתשעה אחוז נוצרים. תמהיל מורכב.

האם הוא גרם להם לחשוש מפני ההתפרצות, או שהיו מופתעים ממנה? כולם, מראש המועצה עד השבאב שעומד בכניסה לחנות המתוקים, אומרים שהאלימות יצאה משליטה והדהימה את הכול. אבל כמה משפטים אחרי הם מספרים על המתח שעובר על היישוב הדרוזי-מוסלמי ועל כך שבמוקדם או במאוחר משהו היה צריך לקרות. יש דבר מה נוסף שמשותף לכלל התושבים: האמונה שזה לא יקרה שוב. שהסיטואציה היא לוז-לוז - הפסד בכל מקרה. שהיישוב הנלחם על מיזמי הרחבה ופיתוח ועל תקציבי חינוך ותשתיות לא יכול לאפשר לעצמו מיתוג אלים. האחריות לשלווה? על הנכבדים.

חאמד, צעיר בשנות העשרה המאוחרות, לא חושף את שם משפחתו. לא לגמרי מאמין לטייטל העיתונאי, וכבר "דיבר יותר מדי גם ככה". כשאני שואל ממה הוא חושש הוא אומר שארגונים שונים, ערביים וישראלים, בוחשים באבו סנאן ושהוא לא רוצה לעשות טעות. ובכל זאת, כשאני שואל את השאלה שמרחפת באוויר - מי אשם - הוא מצביע על הדרוזים. "כמוסלמים קרה לנו אסון. מה שהתרחש בכפר כנא הוא דריכה על הזכויות שלנו כאזרחים. מדינת ישראל פגעה בנו באופן חריף. זה כאב שלנו ואבל של כל העדה. אנחנו מצפים שהדרוזים, השכנים שלנו לאורך כל השנים - גדלנו לצדם בבתי הספר, במוסדות התרבות, בכל מקום - ישתתפו איתנו באבל. גם אם לא יגיעו להפגנות, לפחות יכבדו. ובמקום זה הם פוגעים ברגשות שלנו. זה מה שגרם לצעירים להבין שאין ברירה, שצריך להפגין נגדם. הם אלה שאחראים לשבר".

מנגד, הדרוזים טוענים שאתם עמדתם מנגד כשקצין מתוכם נהרג במהלך צוק איתן.

"אף אחד לא זלזל בצער שלהם. חס וחלילה. זה אבל שלהם, ואנחנו לא נפגע ברגשות האלה. אבל צוק איתן היה מלחמה עם האחים שלנו בעזה, וטבעי שאנחנו חרדנו לגורלם ולמה שקורה איתם ולא הסכמנו עם התוקפנות הישראלית. אבל ללעוג למי שמת? זה נוגד את המסורת שלנו".

בשונה מהתפיסה שמייצג חאמד, הדרוזים רואים בצעיר מכפר כנא ערעור על ריבונות המדינה. המטוטלת נעה מצד לצד. העובדה שהמנהיגים הדרוזים מזוהים עם מפלגות הימין הישראליות, בעוד הצעירים המוסלמים נוטים לבל"ד, רק מוסיפה עצים למדורת השבט, שמנסה לשלוט בגובה הלהבות.

בשעות הערב של יום ראשון האחרון התקיימה ישיבה בהשתתפות מנהיגי כל העדות באבו סנאן, יחד עם פוליטיקאים וחברי הנהגה מקומית. בסיום הוחלט על הקמתה של ועדת סולחה מיוחדת. ח"כ חאמד עמאר מישראל ביתנו, דרוזי במוצאו, סייע למאמצים. "הצלחנו להחזיר את כל הצעירים לבתים", הוא אמר. "התפקיד שלנו לא מתיימר להחליט מי התחיל, אלא להשיב את המצב לקדמותו. אנחנו ממשיכים ללוות את הנושא במטרה שהרוחות לא יתלהטו שוב. אני מקווה שלא יהיו פעולות נקם מאף צד, כי הן לא ישרתו אף אחד".

מה יהיה באבו סנאן?

"יהיה בסדר", בטוח הצעיר המוסלמי. "עכשיו יש רושם רע. מגיעים נכבדים משתי העדות ומשקיעים בפיוס ובקירוב בין המחנות. לדעתי זה נגמר. אבל זאת צפירת אזהרה. אי אפשר לדרוך על הרגשות שלנו ולצפות שלא נגיב". המוסלמים, הוא מרחיב, לא אוהבים את הנוכחות המוגברת של המשטרה והצבא ברחובות. הוא לא חושב שהם מצדדים בדרוזים, אבל סבור שמחלוקות כאלה יכולות להיות מטופלות בתחומי הכפר. הכאפייה המלוכלכת לא חייבת להתכבס בחוץ.

רפיק משלב, שמבוגר מחאמד בשלושה עשורים, לא אוהב את הנימה. "הצעירים מושפעים מהפוליטיקאים, שרוצים לגרור את הדרוזים למריבה שבין הערבים ליהודים. אנחנו לא שם. אנחנו אזרחים ישראלים שלויאליים למדינה שלנו, ולא נקבל שום ערעור עליה. אנחנו מקדמים בברכה את המשטרה ואת צה"ל, ונעשה הכול כדי לשמור על הכפר שלנו. בסופו של דבר נישאר פה גם מחר ומחרתיים וניאלץ לחיות יחד".

התבינו אותנו שבכפר כנא כועס

כדי לנסוע לכפר כנא עליך להשיל את סממני הישראליות. המועצה המקומית שבגליל התחתון פה, חמש דקות מכל מה שהורגלנו אליו, צמוד לסממנים בולטים (צומת המוביל וצומת גולני, למשל), מלאה ביהודים לכל דבר ובשלטים בעברית, אבל למעשה רחוקה מאוד. היא, וכמוה נצרת, סכנין ועוד ערים ועיירות, התרחקה עד כדי איבה.

מי אחראי לכך? ובכן, זאת שאלת מיליון הדולר. התהייה מנוסחת באזור המרכז, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. היא עומדת באוויר. אתה רואה אותה בעיניו של מוכר הקפה השתקן, של קרוב המשפחה השכול שמלא בצדק עד כדי להתפקע, של השוטר שמציע לך לא להיכנס. בשביל מה לכם? הוא שואל בקול של מבוגר אחראי. בשביל מה לכם לעזוב את הצדק הישראלי, הממסדי, הבטוח בעצמו? מי יודע איך הצדק של הערבים יפגוש אתכם? אולי בוויכוח מנומס, אולי באבן אל חלון הרכב. זה כבר קרה בשבועות האחרונים.

לא לכל יהודי הוא מתיר להמשיך פנימה. יש חשש מגורמים שיבואו ויבעירו את השטח, התוסס גם כך. ההרג השנוי במחלוקת של בן הכפר, שרץ לעבר ניידת כשבידו חפץ קהה לא מזוהה, התרחש תוך כדי מעצר תושב אחר - והכול סער. התגובות של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' הרתיחו את הסביבה. כעת היא משתדלת לכסות על הכול בנורמטיביות, בעיקר לחזור לארח ישראלים, לקוחות ותיירים, אבל אי אפשר לומר שהיא שכחה. סוכת האבלים שעדיין גדושה במבקרים, אף אחד מהם לא יהודי או נציג רשמי, וסימון עיגול אדום במקום האירוע, מעידים על הזיכרון יותר מאלף תמונות של רוטינה.

"מי הוא חושב את עצמו ראש הממשלה שלכם?", מקשה אחמד, בעל חנות חשמל, שמברר את זהותנו ולאן פנינו מועדות. "מי הוא שיגיד לנו ללכת לעזה? אנחנו אזרחים ישראלים בדיוק כמוהו. גרים בארץ לפני שהוא הגיע לכאן. זה הבית שלנו. ככה מתנהגים עם אנשים שהרגו להם ילד? מתגרים בהם? שולחים שרים שיגידו דברים פוגעניים בימי האבל? זאת דרך של מלחמה, לא של דו קיום".

סביבו מתאספת קבוצה. כולם רוצים לדעת מה בדיוק רוצים היאהוד שעומדים באמצע יום עבודה ושואלים שאלות. ההסברים מניחים את דעתם רק מעט. "כבר כמעט חודש שאף יהודי לא דורך פה", מעדכן פאוזי, בנו של מוכר הקפה הדמום, בעצב. "תיירות היא אחת ההכנסות העיקריות שלנו, והמצב פגע מאוד בתושבים".

בזהירות אני שואל האם למעשה מפגיני הכפר פגעו בעצמם. פאוזי לא אוהב את השאלה. "דבר ראשון, זהו לא כפר. נוח לכם להגיד שאנחנו, הערבים, גרים בכפרים, אבל כפר כנא היא לא כפר, כמו שכפר סבא היא לא כפר. היא עיר עם תושבים, עם מערכת עירונית. וכן, התושבים פה זועמים על רצח של נער אז הם מפגינים. וכשלא שומעים אותנו אז אנחנו פורצים את המסגרת, כדי להגיע לעם. כדי שהקול שלנו יישמע מעבר לגבולות השכונה".

בקבוקי תבערה לעבר ניידות משטרה זה להגיע לעם?

"חלק מזה בהחלט כן. אני חושב שלא ראוי לסכן חיים, ובקבוק תבערה עובר את הגבול, אבל יש לי חברים שכואבים ומול הכאב סופגים בוז. למה זה מגיע להם? הם עשו רע למישהו? הם אזרחים ישראלים שבסך הכול רוצים לעבוד ולחיות, אבל בתמורה מקבלים כתף קרה והתעלמות גורפת. תבין אותם ואת ההתנהגות שלהם".

האב מגיש קולה וכוס חד פעמית במבט חמור ומבקש מבנו לבוא איתו. השניים מתווכחים בערבית. הטונים גבוהים. לאחר מספר דקות חוזר פאוזי. "אבא חושב שלא כדאי לדבר איתכם. לא כעת, כשהרקע מתוח". הוא מברר שוב על העיתון ששלח אותנו ומבטיח לצייד אותנו במספרי טלפון של מנהיגי המקום, שישמחו להסביר לנו את גרסת התושבים. אני מנסה לומר שלא באנו להתווכח, באנו לראות מה קורה, איך החיים שאחרי, אבל הוא כבר מתרחק. בצעד מפתיע ניגש אביו להתנצל ומתעקש לא לחייב אותנו על השתייה. "זה עליי", הוא אומר בחיוך. "על חשבון כפר כנא".

אנחנו ממשיכים פנימה. גגות בתי תיפלה נוצריים מתחדדים אל מול צריחי מסגדים. אנשי עמל של יומיום ממלאים את הרחובות. הכיכרות כבר נוקו וסודרו. רק באוויר עומד ריח חמוץ של כעס ישן. כעס שפרץ במלא עוזו לפני שבוע ושבועיים, אך למעשה התאזרח לפני עשרות שנים. לפני שאבא של פאוזי עמד על דעתו.

הדם הזול שבסכנין עוד מבעבע

להבדיל מכפר כנא ואבו סנאן, סכנין כבר הפכה לשם דבר ביריבות היהודית-ערבית בישראל. מיד עם מותו של הנער הערבי היא הגיבה במחאות אלימות. כמו בכל ריכוז ערבי, חנויות המתוקים הן המוקד המרכזי. אנחנו נכנסים. מבקשים מאיתנו להוריד את המצלמות. עדיף לא לצלם. הדו שיח בין היושבים מתקיים בעברית הפעם, כדי לחדד את המסר באוזני האורחים. וכמובן, האשמה הגדולה היא הממשלה. "החברה הערבית בישראל רוצה לחיות בשלום", מבטיח אזרח מבוגר. "אבל כששר הכלכלה נפתלי בנט מכנה את חיר א דין חמדאן (הצעיר שנורה, א.ב.) 'מחבל' עוד לפני שנפתחה חקירה הוא גורם למאות צעירים במגזר לרצות להסלים את המאבק. במקום שיגיד שהשוטרים היו צריכים להפעיל שיקול דעת ושיש צורך לחקור את העניין הוא מסכסך כל הזמן".

המילים החריפות באות על רקע דבריו של ראש העיר סכנין, מאזן גנאים. "ההנהגה הערבית לא יכולה להשאיר את המפגינים לבד", הוא נאם. "חייבים להיות שם מתוך תחושת אחריות. אנחנו סוג של חומה בין המפגינים למשטרה. תמיד הייתי נגד אלימות ונגד הקצנה, ותמיד ראיתי את עצמי כאזרח ישראלי שנולד בארץ וימות בה. אבל כשדוחקים את האזרח הערבי לפינה ועושים הכול כדי להוכיח לו שהוא לא רצוי, מה הפלא שהוא מניף דגל פלסטין? הנפת דגלי פלסטין מתבצעת בעיקר בגלל המחאה של הצעירים. יש פה הזדהות עם המאבק הפלסטיני, אבל בעיקר מחאה".

גנאים, בן 62, סיים בית ספר יסודי ומאז "למדתי בבית הספר של החיים". היום הוא פועל בשלושה כובעים שונים: ראש עיריית סכנין, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות ויו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל. בלשכתו הוא מנסה לשמור על אופטימיות.

אפשר בכלל לסיים את סבב האלימות הזה?

"הירי של השוטרים בחמדאן זעזע את כולנו. הוא מזכיר לכולם שהדם הערבי זול יותר. בניגוד לעימותים בין המשטרה לציבור היהודי, אנחנו מרגישים שכשאלה ערבים האצבע של כוחות הביטחון קלה על ההדק. אני נגד חסימת כבישים, יידויי אבנים והתפרעויות. אני מצטער על האירוע בטייבה שבו נשרפה מכוניתו של אזרח ישראלי, ומקווה שהמחלוקת העמוקה בין החברה הערבית לבין הממסד תסתיים. אנחנו צריכים להילחם על שני דברים: שלום ושוויון".

שלום. שוויון. שלילת אלימות. ייתכן. בדרך חזור למדינת היהודים אני מציין לעצמי שהדילמות הקיומיות של חיינו לא קיבלו פתרון במסע אל אזור הדמדומים של ישראל. אולי בפעם אחרת.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן