סיפור קצר: מה תבקש?

חריקת בלמים נוראה קרעה את הדממה המדברית. הדלת נפתחה והוא הורד דרכה אל חולות האינסוף. הרטייה השחורה הוסרה מעיניו ועוד לפני שהספיק לראות את החיילים החמושים שהביאו אותו לכאן, הסתובבו אלו חזרה אל הרכב השחור ונעלמו בנהמת מנוע, מעלים אחריהם ענן של אבק.

אבא! הוא זעק בהלם. אבא! השארת אותי לבד! והמדבר מחזיר לו הד בד...בד...עד... הוא צנח על החולות באפיסת כוחות, נאלץ להשלים עם המציאות שהביא על עצמו, והוא ידע שזה מגיע לו, ועוד איך מגיע לו...

"חטאת, בן" אמר אבא שלו ובעיניו כל העצב והצער שבעולם, תהומות של יגון צובעות את מילותיו הכבדות. "חטאת שוב. לא אוכל יותר להבליג לך" כך אמר אבא שלו ושלח אותו למדבר.

שאלתיאל ניסה להתחנן על נפשו, הפציר, ביקש, הבטיח להשתנות... לשווא, זה היה מאוחר מדי. אפילו ידידיו של אבא נרתמו לעזרתו, ביקשו בעדו... אבא לא שעה אליהם. רק לאמא הוא אמר: אל תבכי, הוא עוד יחזור.

ועכשיו הוא כאן, וזה היה מגיע לו. אבל החול צורב את עיניו, צורב את עורו, צורב את נשמתו. שאלתיאל אוסף את תרמילו הקטן שהספיק לארוז לפני שנשלח והוא צועד וצועד אל הבלתי נודע. המדבר גדול ומלא סכנות. סופות של חול מתרגשות בו מפעם לפעם, גם יצורים שונים ומשונים מתהלכים בו חופשי.

השמש הכתה בו ללא רחם ושאלתיאל הסתובב הנה-ואנה, בטוח שאחרי הגבעה הסמוכה ימצא מחסה מן השמש הקופחת, הוא מטפס על התלולית, יורד אותה בצידה השני, ועדיין אינו מוצא מנוח לעצמו.  מה יהיה? שואל את עצמו, איך הגעתי למצב שפל כזה? הוא מכה על חטא.

ואז סוף-סוף יורד הלילה והשמש כבר אינה מציקה לו, שאלתיאל משתרע על מקומו ונרדם, שוקע בשינה עמוקה.

בחלומו הוא רואה את נמרוד, ופניו לועגות לו, שמחות לאידו. "הכל בגללך" מטיח שאלתיאל לעברו, ונמרוד פורץ בצחוק דוחה. "רק בגללך אני כאן!" מנסה שאלתיאל לגבור על צחוקו של נמרוד. אתה הוא זה שגרמת לי להגיע למצב נורא כזה, אתה שכנעת אותי לבוא אחריך. למה עשית לי את זה? למה? נמרוד מתרחק אט אט עד שנעלם בחושך.

שאלתיאל משפשף את עיניו בבהלה. זה חלום? זה מציאות? מה זו הצרחה הנוראה הזו? מי צורח כאן? האם זה נמרוד, שרוצה להפחידו? לא! אבא'לה, הוא חושב לעצמו בפחד. יש כאן חיות, לא, לא חיות מחמד. ועם החשש הזה והשאגות מקפיאות הדם העולות מהגבעות הסמוכות הוא מבלה את שארית הלילה שלו, בבוקר גומלת בו ההחלטה להמשיך ולחפש לו בית.

אבא! הוא מבקש, אבא! אני צריך מקום לגור בו, אני צריך בית!!! זה מפחיד ככה בלילה, עם החיות מסביב וכל זה... אפילו רק תשלח לי איזה אוהל שאוכל להכנס אליו בלילה! אבא, בבקשה! הוא מתחנן.

ואבא שמע את בקשתו, ונענה לו, כפי שהבטיח לו אז. "רק תבקש, בן שלי" אמר לו אבא לפני ששלח אותו "תבקש ואני אשמע. מה שתבקש - אתן לך."

ואכן - אחרי שעה קלה כבר היה לו אוהל קטן וטוב. אוהל שאבא שלח לו.

                                                            ***

הקיץ היה ארוך ומייגע, בכל יום מחדש ייחל שאלתיאל שיבוא כבר הערב, וכשבא לבסוף הערב, היה פושט את בגדיו המיוזעים כדי להחליפם בבגדי שינה ונאנח אנחת רווחה.

אך שלא כמו החום הכבד שהתפוגג כשהחליף הלילה את היום, לצמא הנורא והמצמית לא באה הפוגה.

ובוקר אחד, כשיצא שאלתיאל מן האוהל תוך כדי בליעת הרוק שבפיו הוא ראה מולו---

מעיין!

מעיין?

בלב המדבר?

מעיין!

הוא רואה מעיין! והוא החל לרוץ כמטורף. מהר, וחזק, ובהול... הוא רץ, ורץ. הנה, רק עוד רגע והוא שותה מן המעיין... אח! מים קרים לנפש עייפה, סופסוף מים! מים חיים!

אבל למה המעיין מתרחק מרגע לרגע? שאלתיאל מגביר את מהירות ריצתו, נשימתו מתקצרת, אל המעיין!...

כעת הוא רואה גם דקל תמיר בסמוך! נאות מדבר, הוא שמע על הדבר הזה! הנה, עוד רגע... בום! המעיין נעלם.

פאטה מורגנה, אומר שאלתיאל לעצמו, עוד מקסם שווא. והוא נופל על פניו באכזבה, חול ממלא את פיו ועיניו זולגות דמעות רותחות, ורגע לפני שהכרתו מתערפלת הוא לוחש: אבא, אני צמא. אבא, אני רוצה לשתות!

כשמתרומם שאלתיאל מן החול הלוהט הוא מגלה בסמוך אליו באר. מים! הוא צוהל וכבר רוכן אל הבאר ושותה, ושותה...

                                                                ***

המדבר, כמו מדבר, גדול, רחב וריק. מלבד שאלתיאל אין בו עוד נפש חיה. יש בו חיות, אמנם, אך חיות אינן יכולות להוות תחליף לחברים, ובוודאי שלא חיות טרף. ושאלתיאל מרגיש שככל שהימים נוקפים - השיעמום בישימון הענק גובר. רק שלא אשתגע! הוא מהרהר לעצמו יום אחד. אז הוא פשוט אמר לאבא שמשעמם לו, ושישלח לו חברים. ואבא, כמו תמיד, שלח לו.

כעת היה לו, לשאלתיאל אוהל לגור בו, מים לשתות ואפילו חברים שלח לו אבא אחרי שהיה לו משעמם מאוד. והכל היה טוב פחות או יותר. עד שהחלו הלילות להיות קרים, ושאלתיאל חש שגופו לא יוכל לעמוד יותר בקור מצמית שכזה.

אמש אמר לו גד שהחורף עתיד להגיע מיד, "והחורף במדבר", הוסיף יֹקטן, "הוא קשה וקפוא"

"קשה? קפוא?" שאל שאלתיאל בחרדה. "אז אני פשוט יכול... יכול ל-מות?"

גד ויקטן הנהנו בראשיהם "אלא אם כן תשיג לך כְּסוּת." אמר לאחר רגע גד, מנסה לעודד. "כן, תבקש מאבא שלך. אמרת שאתה מבקש והוא שולח לך. לא?"

"בטח!" מתפאר שאלתיאל, "אני מבקש, ואבא שולח לי! ממש כך!"

ושאלתיאל ביקש: הוא כתב מכתב לאבא, אמר יפה תודה על החברים ששלח לו, עדכן אותו שעוד מעט ממש חורף, כך אמר גד, והוא זקוק לכסות, 'שלא אקפא מקור'. כתב 'תודה מראש.' חתם: 'שאלתיאל.' ושלח את המכתב.

וכך גם כסות לחורף הקר היתה לו.

ואז פרצה מלחמה. כנופיית שודדים שעטה במדבר לכיוונם, רכובים על סוסים אבירים וחרבותיהם מנצנצות על מותניהם. הם צעקו וצווחו, הקיפו את האוהל פעם ופעמיים, הרסו כל מה שנקרה בדרכם, פרעו, השחיתו, חיבלו, הזיקו, פצעו, פגעו, כיסו את הבאר בחולות, נטלו את החברים, והכסות. וגם את האוהל הם קרעו לגזרים. אחד מהם התקרב אליו בגסות, שאלתיאל נרתע לאחור והרגיש חסר אונים מולו. מה יעשה? לאן יברח???

תבקש מאבא. הוא שמע קול בתוכו. תבקש ממנו.

מה? מה אבקש???

תבקש ש... שילכו כבר.

אבא! צעק שאלתיאל בלי קול, אבא! תיקח אותם מכאן, שיעזבו אותי!!!!!

ופתאום נעלמו השודדים, ודממה עמוקה וכואבת השתררה. לא היו לו חברים, גם לא אוהל, ובאר, וכסות... לא היה לו דבר, מאומה לא הותירו השודדים אחריהם. הוא תר אחר אבן לשבת עליה, לנוח מאימת הקרב. הוא הביט בעיניים מזוגגות על זרועות ידיו השרוטות, המדממות, על החבורות הכחולות-אדומות שעיטרו אותו, על בגדיו השסועים, על נעליו הבלות... והדמעות זורמות על לחייו הצרובות משמש וחול. טמן את ראשו בין ברכיו ובכה-ובכה.

'מה עכשיו תבקש, בן שלי?' הוא כאילו שמע את אביו שואל.

הבנה חדשה נצנצה במוחו... "אבא!" הוא הרים את ראשו וזעק-

"אבא תבוא!!!!" והמדבר רק החזיר לו הד - ווא... ווא....ווא