הגיהנום של דוד ריצ'רד

לכתריאל מנצור יש רצון בלתי נדלה להפיץ תורה. הקב"ה חנן אותו בלשון לימודים, ציורית ורבת אנפין. הוא זכה בכישרון שמיימי להפיק ממדרשי חז"ל מערכות שלמות של מוסר יראת-שמים והפקת לקחים, כשהוא שוזר ביניהם סיפורים שנונים ומפתיעים. מאזיניו מביטים בו קרועי עיניים, עוקבים אחר תנועות שפתיו כדי לא לאבד אף מילה.

בגיל מאוחר יחסית זכה כתריאל ידידנו לגלות את אביו שבשמים, ומאז ניצל את זמנו לשנן משניות ומדרשים וללגום מסכתות שלימות, כשבין לבין הוא בולע ספרי מוסר. בנוסף לכך, הוא חמוש בזיכרון צילומי מפליא המסייע לו בדרשותיו לנוע מן החומש, למשנה, לגמרא ולזוהר בקצב מפליא ומעורר השתאות.

נו טוב, האמת ניתנת להיאמר שהרבצת תורה בישיבות או בתלמודי תורה הם לא הצד החזק שלו. מה כן הצד החזק?

דרשות בבתי אבלים.

ר כתריאל מעולם לא ניהל רישום של הופעותיו בבתי אבלים בעשור האחרון, אך אם ננסה לאמוד אזי אין שבוע שהוא לא פוקד חמישה ששה בתים, ובימי השיא הוא פוקד אפילו ארבעה בתים ביום, השם ישמור בר-מינן.

הוא לא בוחל באף בית, ומעולם הוא לא משיב בשלילה להזמנות לדרוש. ההיפך, הוא פונה לידידים ומכרים ומבקש שאם הם שומעים או יודעים על משפחה היושבת שבעה, שיעדכנו אותו. ר כתריאל גם לא מצפה שמישהו יאותת לו לדבר, הוא מאותת לעצמו ומיד כובש את לבם של הנוכחים.

שלא לציטוט, מר כתריאל אומר, שיש לו סיפוק לדרוש דווקא בבתיהם של יהודים חסרי מושג ביהדות, ואשר לראשונה בחייהם שומעים על הישארות הנפש, העולם הבא דין גיהנום וגן עדן, ושאר מושגים יסודיים שכל תינוק בתלמוד תורה יודע.

יפה, עד כאן למדנו להכיר את כתריאל מנצור, ותתפלאו הוא לא גיבור סיפורנו, אלא הסיפור בא ממנו. וגם זה לא מדוייק.

***

ובכן, לפני כחצי שנה נקלע כתריאל לבית אבלים בשכונת יוקרה תל-אביבית, שם ישבו ופיטפטו אבלים ומנחמים, באופן כזה שקשה היה להבחין מי אבל ומי מנחם, שלא לדבר על כך שהאווירה הכללית דמתה למועדון חברים בקיבוץ, רק חסר היה שיפעילו את מערכת הסטריאו עם מוסיקת רקע מתאימה. זה לא אבל זה קונצרט...

מיודענו החביב והמיומן, דפק על השולחן וביקש את רשות הדיבור, וכהרגלו בקודש כאשר עמד מול ציבור חילוני הוא פתח את הדרשה במשפט המחץ שלו: "עזריאל מורגנשטרן זכרונו, לברכה לא מת!!! הוא חי".

וזה הספיק, כי מיד לטשו עליו כל עשרות "הצפוניים" שבמקום עיניים בורקות מסקרנות. "מה פרוש לא מת, קברנו אותו שלשום" שאל סקרן ממושקף שעל אפו הזדקרו להם ששה שיבעה עגילי כסף.

"לא מת! ואני מוכן להוכיח לכם זאת" התריס הדרשן שלנו.

לא נלאה אתכם קוראים יקרים במקבץ הראיות וההוכחות על הישארות הנפש, רק נגלוש לסיפור הקלאסי, המופיע במדרש על רבי עקיבא, שראה באחד ממסעותיו אדם שחור ומפוייח אחד נושא על גבו עצים. חזותו של האיש השחור נראתה שונה ומוזרה ורבי עקיבא שאלו האם הוא מבני העולם הזה, או שמא מן העולם הבא. האיש המפוייח ענה שהוא מן העולם הבא וסובל עונש חמור יותר מן הגיהנום, זאת עקב עברותיו החמורות והרבות. הוא נענש לאסוף עצים, לעשות מדורה, לשרוף את עצמו, ואת האפר מפזרים מלאכים ברחבי העולם. אחר כך מחזירים אותו מחדש לחיים וחוזר חלילה כבר עשרות שנים.

"הצפוניים", עם כל הציניות שלהם, היו המומים. סוף הסיפור, שרבי עקיבא הביא על תיקונו את האיש השחור שסבל דיני דינים של גיהנום, העלה חיוך של מבוכה ושמחה על שפתותיהם.

"רבי עקיבא החזיר את בנו של הנענש בתשובה, הבן עלה לתפילת ערבית כשליח ציבור וכשאמר קדיש הסתיים דינו של אביו בגיהנום. האיש התגלה לרבי עקיבא בחלום וברך אותו והודה לו... אז אתם מבינים? מר עזריאל מורגנשטרן שאנו מתאבלים עליו, לא מת. אנחנו רק צריכים לדאוג שיהיה לו טוב בעולם הבא".

***

הבחור הממושקף עם העגילים על האף ניגש אחרי הדרשה לכתריאל מיודענו וביקש לשוחח עמו.

"שמי שוקי מידן, והסיפור על האיש השחור ששרף את עצמו והגיהנום שלו נגע לליבי, ולי אין ספק שהוא מתרחש כעת, כיום... ואני אפילו מכיר מישהו שיש לו את הגיהנום של האיש השחור בסיפור עם רבי עקיבא. הוא נשרף, ושוב מתפזר ונאסף ושוב נשרף. חוזר חלילה...

הפעם היה זה ר כתריאל מנצור שפער שתי עיניים שחורות ובורקות. "מה פרוש אתה מכיר מישהו כזה?".

"כן" השיב שוקי מידן. "זה הדוד שלי. "ובכן נולדתי בבית חילוני, אבל אף פעם לא התרסנו נגד היהדות, ולא התחנכנו לשנוא חרדים. אבל הדוד שלי ריצרד, אח של אבא, עשה מעשה שלא יעשה. הוא עבר עבירה נוראה (ומפאת צניעות ודברים שהשתיקה יפה להם לא נבאר במה מדובר ק.ל.), שאפילו חילוניים מזדעזעים ממנה. וזו עבירה נמשכת, שכל כולה בזיון נורא לדרך ארץ שבני אדם מן הישוב מחוייבים לה... בני המשפחה ניסו לשכנעו לעזוב את החטא, אך הוא סירב. שלוש שנים ניסו לשכנע ולא עזר. במהלך התקופה נפטרו אביו של הדוד, שהוא סבי, וגם נפטרה אחת מאחיותיו ממחלה קשה. האבל במשפחה היה כבד, שכן הקשר בין האחים והגיסים והסבא הוא הדוק וחם. עד כאן הכל תקין. גם דוד ריצרד ישב שבעה על אביו ואחותו.

"חלפו מספר חודשים ואז ארע דבר מעניין. דוד ריצרד בא לבקר את אמו, שהיא סבתי, ושאל אותה לפתע איפה אבא? סבתא היתה המומה וענתה: אתה יודע שאבא שלך נפטר לפני כמעט חצי שנה...

"ואתה לא תאמין הרב כתריאל, דוד ריצרד שמע זאת וזעק זעקה גדולה ומרה אבא נפטר!!! אבא!!! למה לא סיפרתם לי?! למה העלמתם את זה ממני?! הוא בכה בכי נורא, טרק את הראש בקיר, פצע את עצמו. קרע את חולצתו וישב שעות ארוכות אבל וחפוי ראש ממרר בבכי. אחרי אותן שעות הוא התעשת וחזר לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום. אותה סצינה חזרה על עצמה כשהלך לבקר את גיסו, ושאל איפה אחותו? הגיס השיב היא נפטרה, שכחת? ושוב הזעקות, וקריעת החולצה והבכי חזרו על עצמם. ואחרי כמה שעות התאוששות. שוב, חזרה הסצינה על עצמה. האיש חלה באלצהיימר.

"אתה מבין הרב כתריאל, כששמעתי את סיפורך על הגיהנום של האיש השחור חשבתי לעצמי, בורא עולם מביא דין דומה גם על אדם חי, בחיי חיותו. שתבין מאז שדוד ריצרד איבד את זכרונו חלפו 10 שנים והסצינות הללו חזרו על עצמן עשרות רבות של פעמים במשך השנים, וחייו פשוט אינם חיים. הוא מתאבל וקם מאבל וזועק ומשתולל, ונרגע וחוזר חלילה. רחמנות".

***

חיזקת אותי באמונה, אמר וחיבק ר כתריאל מנצור את שוקי מידן הצעיר. במשך שנים אני מחזק אנשים באמונה, יש דין ויש דיין, צריך רק לפקוח את העיניים, להתבונן. ותאמין לי שוקי חביבי, הקב"ה אוהב את דוד ריצרד ושולח לו גיהנום בעולם הזה, כדי לחסוך לו דינים חמורים פי מיליון בעולם הבא...