סוף הדרך - מאמר לשבת

אין איש מאנשי העיירה שלא הכיר את זלמן - שוטה העיירה. למזלו הרב, מעשיו השטותיים הקנו לו פופולאריות רבה, דבר שהקל על חייו, משום שעני מרוד היה. כל אחד ידע - אם רצית לשמח את זלמן, היה עליך להעניק לו קמצוץ טבק, דבר שעשה אותו מאושר. אם רצית לשמח אותו בשמחה של ממש – היה עליך להשיג לו קמצוץ טבק מסוג משובח, סוג שרק גביר העיירה הרשה לעצמו לרכוש.

באחת השבתות, הסתובב זלמן בשבילי העיירה כשפניו נפולות. מה קרה? שאל אותו גבאי בית הכנסת, מדוע נפלו פניך? ענה זלמן – עצוב אני, מפני שגביר העיירה לא נתן לי הפעם קמצוץ מהטבק המיוחד שלו. אבל אל דאגה – אמר זלמן, אני אראה לגביר שאיני זקוק לטובה שלו. אני אלך ברגלי עד וילנה - העיר הסמוכה, ואשיג את הטבק המיוחד בכוחות עצמי. הגבאי שמע את הצהרתו של זלמן ואמר לו: תלך ברגל עד וילנה רק כדי להשיג קמצוץ טבק? כן! ענה זלמן.

מיד עם צאת השבת, עזב זלמן את העיירה ושם פעמיו אל וילנה. שלושה ימים צעד בקור עז ובוסס רגליו בשלג, עד שהגיע לווילנה, שם ריחם עליו אחד ממוכרי הטבק והעניק לו קמצוץ מהטבק המיוחד, במתנה. מיד כשהשיג את מבוקשו, שם פעמיו חזרה לעיירתו, וכעבור שלושה ימים נוספים – סמוך לכניסת השבת, שב זלמן אל העיירה. זלמן התארגן לשבת ונכנס אל בית הכנסת בצהלה, תוך כדי שהוא מנופף בקמצוץ הטבק – אשר דהה במהלך ההליכה הארוכה - אל מול פניו של הגביר, לקול צחוקם של מתפללי בית הכנסת.

כולם גיחכו על זלמן, חוץ מאדם אחד, שבמקום לצחוק ולגחך החל לבכות. היה זה רבי ישראל הכהן מראדין – ה"חפץ חיים". פעמים רבות הוא אמר בשיחותיו, שסיפורו של שוטה העיירה הוא בעצם הסיפור של כולנו. נשמת האדם נחצבת ממקום עליון, נשלחת ממרומי מרומים אל העולם הגשמי הזה, ונכנסת לתוך גוף חומרי. הבורא מטיל עליה שליחות שעליה למלא בשבעים-שמונים שנות חיים – לשוב עמוסה במצוות ומעשים טובים, ולהותיר חותם בעולם. הנשמה עוברת כברת דרך כל כך ארוכה, ועם מה היא חוזרת ביד? עם "קמצוץ טבק", עם "קמצוץ" מצוות ומעשים טובים.

פרשתנו נקראת "ויחי", למרות שמסופר בה על פטירתם של יעקב ויוסף. גם פרשת "חיי שרה" נקראת כך, למרות שהיא מספרת על פטירתם של אברהם ושרה.

כנראה שיש משמעות לדבר. יש חיים ויש חיים.

פרשתנו פותחת במילים: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כח-כט).

יעקב אבינו עומד ביום פטירתו, והוא קורא לבניו כדי לברכם באופן פרטני – אחד אחד. לחלק מהבנים (בעיקר ראובן, שמעון ולוי) יעקב משמיע דברי תוכחה קשים. מדוע המתין יעקב עד יום פטירתו כדי להוכיח אותם? משום שהוא ידע, שכשהתוכחה תישמע ביום פטירתו, היא תקבל משמעות כפולה. ברגעים כאלו הלב נפתח ומוכן לקבל כל דבר. מפגש מול המוות משנה לחלוטין את כל התמונה.

מספרים על רבי משה לייב מסאסוב (נפטר בשנת 1807, אדמו"ר מפורסם בחבל גליציה), ששב לביתו לאחר נסיעה ארוכה מאוד. כששב לביתו, הקיפוהו ילדיו מכל עבר ושאלו – אבא, מה הבאת לנו? הרב התחמק ו'דחה אותם בקש', אולם הילדים לא ויתרו ושאלו שוב ושוב – אבא, מה הבאת לנו? לפתע, חולשה כללית תקפה אותו. רעייתו ניסתה להרגיע את רוחו ושאלה אותו – מדוע כה התרגשת מבקשת הילדים? אמר לה הרב – הילדים הם רק משל למה שיקרה עם כל אדם בצאתו מן העולם. כשיגיע השמימה לאחר פטירתו, יקיפו אותו כל מלאכי מרום, ילפתוהו וישאלוהו – מה הבאת עימך מהמסע הארוך? איזו בושה תהיה אם לא יגיע לשם עם "מתנות".

שווה להתאמץ לא לשוב רק עם קמצוץ טבק...