אפשר להפוך זר קוצים כואב לאהבה גדולה. ואז, מי יוכל לנו?

אנחנו בחודש טבת, חודש שבשליטת עשו, לפי המקובלים. היום המפורסם ביותר בחודש הזה הינו העשירי בטבת, יום צום קבוע לעם ישראל ועל מה אנו צמים בו? על תחילתו של המצור על ירושלים. בעשרה בטבת סָמַךְ (העמיד) מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם,[1]נבוכדנצר מלך בבל העמיד דָּיֶיק (חומה) סביב ירושלים. "ספר היצירה" הקדוש והעתיק, המיוחס לאברהם אבינו, מסביר שלכל חודש יש אות והאות של טבת היא ס'. ס' היא אות סגורה לגמרי. האות ס' מרמזת על מצור אישי. כל אחד כלוא בתוך עצמו, מוקף רק בעצמו ולא מבין עד כמה זה עלול, חס ושלום, להחריב את העם.

טבת הוא חודש שבו את עשויה להרגיש כלואה וכשמרגישים כלואים-כלואים אז זהו, זה הקץ. הקץ מגיע כשכלו כל הקיצין.

בפרשה האחרונה של ספר בראשית, "ויחי", יעקב אבינו נפטר ואחרי פטירתו מתחילים בניו לרחוש: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף. [2]  אמאל'ה, אולי עכשיו יוסף ינקום בנו?" מה יהיה עכשיו?" מה קורה להם – הרי הכל כבר נסלח ונשכח והוא אמר להם לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים.[3] מה קרה להם פתאום?

ובאמת, מה נהיה? אחרי שאבא גדול נפטר, אחרי שדמות גדולה מסתלקת מהעולם, הילדים באובדן עשתונות והם לא יודעים כל כך מה לעשות. קוראים לזה "גלות". "גלות" פירושה פיזור: היינו סמוכים אצל איש אחד ושמענו הכל מפי איש גדול אחד והנה הוא איננו. והילדים לא יודעים אנה הם באים ונהיה פיזור, פיזור דעת. כשצדיק גדול נפטר, זה גלות.

אני רוצה לחדש בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא, שמה שנראה לנו עכשיו כמו מלחמה שנובעת משנאה נוראה, מה שמגיע דרך התקשורת, למעשה בא מאהבה כל כך גדולה שאהבנו כולנו את האבא הגדול הזה שהסתלק לו פתאום. ובמילים של רבי שמחה בונים מפשיסחא:

כל מחלוקת השבטים עם יוסף –
שחשבו שכמו מזרע אברהם ויצחק נבחר בן אחד לה',
והוא בחר רק אחד, והאחר הוא פסולת –
כך חשבו, שיעקב אהב רק את יוסף
ורק הוא ייבחר והם יידַחוּ, חס ושלום.

אחרי שאבא גדול נפטר, הבנים מתחילים לריב את מי אבא אהב יותר, והם כל כך מבוהלים והכל נובע רק מאהבתם הגדולה את אבא.

אבל מה קורה בסוף?

כראותם שיעקב אבינו עליו השלום לפני מותו
חילק לכולם ברכות כל אחד לפי מדרגתו,
אז ראו שכולם נבחרו לה',
כי יעקב, היתה מיטתו שלמה,
ואין כאן בן שהוא פסולת.

איזה מילים נפלאות! הבהלה הזו היא טבעית וזה קורה ולא יודעים את מי האבא הגדול אהב יותר ולמעשה את כולם הוא אהב, את כולם. אין כאן בן שהוא פַּסוּל. וכשכולם מתקבצים סביב מיטתו, אין לו קורת רוח גדולה מזו.

ראו גמרא נפלאה. כשיעקב מת, בניו נושאים אותו בארון למקום שנקרא "גורן האטד" ושם הם נושאים הספדים.

ואומרת הגמרא: מוזר. מעולם לא שמענו על מקום בשם גורן האטד. "גורן" הוא מקום עגול. "אטד" הוא שיח קוצני. מה זה?

כאשר מנהיג גדול מת, נהיה ליקוי מאורות (וכך קרה עם פטירת הרב אלישיב, כך קרה עם פטירת הרב עובדיה). הישמעאלים והכנענים אמרו: "יעקב, מנהיג ואבא גדול, נפטר ועכשיו הילדים שלו מתבלבלים קצת, מתפזרים קצת. אז כשהם ביחד, אי אפשר לשבור אותם כי הם אגודה אחת. אבל עכשיו הם בטח מתחילים לריב. זו הזדמנות לתקוף ולהילחם בהם".

מלכי ישמעאל ומלכי כנען מגיעים חמושים על הסוסים שלהם להלוויה של יעקב ונדהמים: כל השבטים עומדים יחד, באחווה גדולה, סביב הארון של אביהם. וזה לא פשוט, כי יש פה היסטוריה של סכסוכים: כולם היו נגד יוסף. ראובן ויתר על בכורתו ליהודה. יהודה היה בעימות עם יוסף. ודווקא ברגעים האלה, רגעים עם פוטנציאל לפיזור ולפירוד, הם עומדים יחד מחובקים.

ומה עוד הם רואים? יוסף, שליט מצרים, מוריד את הכתר שלו ותולה אותו על הארון של יעקב. באותו רגע, כותב המדרש, כל מלכי כנען והישמעאלים הסירו את כתריהם ותלו אותם, גם הם, סביב ארונו של יעקב. הכתרים הקיפו את ארונו של יעקב והשפיצים שלהם נראו כמו קוצים. לכן נקרא המקום "גורן האטד".[4]

ראו איך אפשר להפוך שנאה של אנשים זה לזה, לכוח שהאומות לא עומדות בפניו. אומות העולם יראו אתכם מאוחדים ופשוט יגידו "שאפו. אנחנו מסירים את הכובע. איך הצלחתם להתאחד לעת קשה כזאת? כל הכבוד לכם". איך אומות העולם שרוצות להרוג אותנו נכנעות לנוכח חיבור האחים הלא מובן הזה; אף אויב לא יכול לנו!

אפשר להפוך זר קוצים כואב לאהבה גדולה. אפשר להפוך את החומה שחונקת אותנו לחיבוק גדול של אהבה. ואז מי יוכל לנו, מי? לא אויבים מבית, לא אויבים מחוץ. ומה היה האבא הגדול שלנו רוצה יותר, מה הוא אהב יותר מאשר אחדות, אחדות ואחדות?

יהי רצון באמת שנזכה לעמוד כולנו עם הכאב, עם הצערים ועם העלבונות סביב מיטתו הגדולה של אבא וביחד לעשות קידוש שם שמים, ו-צוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".[5]