מיד כשסיים האיש את תפילת הדרך, קראה לו אשתו לשוב...

להלן מכתב עם שאלה מעניינת שכתב לנו יהודי יקר:

באחד הימים עמדתי לצאת מן העיר לפגישה בעיר אחרת, ובצאתי את שערי העיר אמרתי את תפילת הדרך. ויהי אך סיימתי את הברכה, ולפתע צלצל הפלאפון. היתה זו אשתי, שהודיעה כי שכחה את מפתח הבית, וכעת אינה יכולה להיכנס... היא מבקשת שאחזור הביתה, ואת הפגישה אדחה למחר (משום שזו פגישה שאינה דחופה, ולא היה זה שייך לחזור הביתה ושוב לצאת לדרך, משום שהיתה זו שעה 'פקוקה' בעיר).

והנה, ממשיך הבעל, מפתח נוסף של ביתנו נמצא בבית חמותי, אלא שאם אבקש מאשתי שתלך לשם, יהיה הדבר כרוך בטרחה. ועמדתי מסופק, כיצד עלי לנהוג: הרי כבר אמרתי את תפילת הדרך (ב'שם'), וטרם הספקתי לנסוע ד' מילין, ואם אחזור יתכן שזו תהיה ברכה לבטלה! ואם כן, אולי אציע לאשתי לטרוח וללכת לבית אמה ומשם תקח את המפתח...

ילמדנו רבינו, כיצד יש לנהוג במקרה שכזה?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

בספר 'באר שבע' (סימן מ"ה) כתב: אסור להקדים כל כך זמן רב לברך את תפילת הדרך בעוד שמתפלל בבית הכנסת וכו', שהרי יש לחוש שמא תבוא איזו סיבה אחר צאתו מבית הכנסת שלא יוכל כלל לצאת לדרך, ויבוא לידי ברכה לבטלה, ויעבור על 'לא תשא', שהרי מצינו בכמה מקומות שחששו רבותינו שלא לברך במקום שיש לחוש שמא יבוא לידי ברכה לבטלה, כמבואר במרדכי (בפרק כיסוי הדם, בשם גדולי נרבונ"א, וכן מבואר בטור יור"ד סי' כ"ח בשם בעל העיטור) שהשוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה, כדי שלא יבוא לידי ברכה לבטלה, וכן כתב רבינו יונה (בספ"ק דברכות בשם ר"ת) לעניין סוכה, שאינו מברך כשנכנס לישן בה, מפני ששמא לא יוכל לישן ותצא ברכתו לבטלה.   

מבואר בדברי הבאר שבע, שהאומר תפילת הדרך ולבסוף אינו יוצא לדרך, ברכתו נחשבת לברכה לבטלה, אף על פי שבשעת הברכה חשב לצאת לדרך[1]. והיה מקום לומר שהוא הדין לנידון דנן - שאילו ישוב האיש לביתו הרי שתצא ברכתו לבטלה.

ברם, יש מקום לחלק ולומר שמכיון שבנידוננו נהג האיש כפי הדין, ובירך בצאתו את העיר, בעת שכבר חל עליו חיוב הברכה, ולא קודם לכן, אם כן עדיין יש לדון: כעת שהתעורר צורך לשוב לעיר, האם תחשב ברכתו כברכה לבטלה?

ויעויין בדברי החזון איש (בקידושין סי' ס"ג, כ"ג) שכתב כי יסוד איסור ברכה לבטלה אינו משום הזכרת השם, אלא משום חיסרון יראה. ולכן בקידושי טעות הברכה קיימת, כיון שבירכו בשעה שהיו ראויים לברך, ואף שהיה זה בטעות, ראוי לברך את ה' בכל היום, אלא שאין רשאי להרבות בזה (וכעין שאמרו בברכות ל"ג: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך"). ובהסבר זה תתורץ קושיית האחרונים הידועה: כיצד ניתן להישאל אצל חכם על הפרשת חלה ע"י פתח וחרטה, ולבטל את ההפרשה, הרי שוב יעבור המפריש למפרע על לאו ד'לא תשא' בברכתו לבטלה על הפרשת החלה? ולפי הסברו של החזון איש, הרי אין כאן חשש ברכה לבטלה, משום שבירך ברשות. (כך מבואר בספר פאר הדור ח"ג עמ' פ"ד).

ועל פי זה נראה, שאם הצורך של האשה גדול, ישוב הבעל לביתו מיד, ולא יחוש לברכה לבטלה, כיון שבשעה שבירך נתכוין בתום לב לצאת לדרך, ואחר כך נתבקש לחזור לצורך אמיתי, ומכיון שאין כאן 'חיסרון יראה', אלא אדרבה עשיית רצון הבורא, רשאי לחזור. (ובפרט שיתכן לטעון, שמכיון שהחזיק קצת בדרך, וכל הדרכים בחזקת סכנה, אם כן לא יצאה כלל הברכה לבטלה אלא חלה).

והנה נאמר בפרשת מקץ (בראשית מ"ד, ד'): הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וכו'. ומובא בכמה ספרים, שאצל האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל, היה כתב יד מרבנו רבי חיים ויטאל זצ"ל, שנתקשה בפסוק זה, מפני מה כתבה התורה "לא הרחיקו"? והתגלה לו בחלום הלילה, שהפירוש הוא, שמשום שלא הרחיקו וטרם יצאו מהעיר, אם כן עדיין לא אמרו תפילת הדרך, ואז "קום ורדוף וגו' והשגתם", אבל אם כבר יספיקו לומר תפילת הדרך (ויאמרו ותצילנו מכל כל אויב ואורב ומכל מיני פורעניות וכו'), בוודאי ינצלו ממך.

והיו שרצו לבאר בדרך נוספת, שאילו היו כבר אומרים תפילת הדרך, הרי שלא היו מסכימים לחזור, מחשש ברכה לבטלה, ולכן מדגישה התורה שלא הרחיקו. אולם יתכן שיש קצת לפקפק בביאור זה לאור דברינו הנ"ל.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.