'לשכניי היקרים', כתב הפליט מהדרום על המעטפה הגדושה בדולרים, בעוד שלא היה בבניין אלא שכן אחד

לאחר המלחמה בדרום, בחודש טבת תשס"ט, הגיעה לשולחנם של פוסקי הדור שאלה מעניינת שעוררה הד-רב בקרב הציבור התורני, ומעשה שהיה כך היה:

פליט מיישובי הדרום הגיע לירושלים, והתקבל אצל משפחת פרידמן, הדרה בבניין דו-קומתי (בו דרות ב' משפחות בלבד). בדירה השנייה בבניין, דר לבדו יהודי רווק בשם שמעון, וגם הוא קיבל בחום את הפליט, והזמין אותו פעמים רבות לאכול על שולחנו. גם ראובן, שכן מהבניין הסמוך, הושיט ידו וסייע לאורח.

והנה, בתום המלחמה, היהודי הדרומי עזב את דירת משפחת פרידמן, בהשאירו מעטפה גדושה ב-500 דולרים. מעטפה נוספת נמצאה על שולחן דירתו של שמעון, ועל גבה נכתב: "לשכניי היקרים והאהובים, תודה רבה על העזרה והכנסת האורחים".

שמעון מצא את המעטפה ושמח מאד על המתנה הגדולה, אלא שהתפלא, מדוע כתב האיש בלשון רבים ל'שכניי היקרים', 'הלא רק אני לבדי הייתי שכנו...'. לאחר מחשבה קלה נזכר בראובן מהבניין הסמוך, שגם הוא עזר קצת ליהודי זה, והסתפק שמא התכוון האיש גם אליו...

עתה בא שמעון ושואל: חברינו חלף הלך לו ולא הותיר אחריו עקבות, וברצוני לדעת האם רשאי אני להשאיר את הממון בידי, שהרי הייתי השכן היחיד בבניין, ועזרתי לו יותר מכולם, (ומה שכתב 'שכניי היקרים', אולי דיבר בלשון רבים מחמת הכבוד), או שמא מכיון שנקט במכתבו לשון רבים, עלי לחלוק בממון יחד עם ראובן?...

תשובה

מו"ר שליט"א שמע את השאלה המרתקת וחשב, היכן ניתן למצוא "גמרא" על כך... ומצא! הרב ביקש לקשור נידון זה לדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קמ"ג ע"ב), וכדלהלן:

אומרת הגמרא: ההוא דאמר (אדם שאמר בשעת מיתתו) "נכסיי לבניי" - נכסיי נתונים לבניי, הוי ליה ברא וברתא - והיה לו בן אחד וגם בנות, ומסתפקת הגמרא: מי קרו אנשי (האם אנשים קוראים) לברא (לבן יחיד) "בניי" (בלשון רבים) וממילא הוא יקבל את כל הנכסים, או דילמא (שמא) לא קרו אינשי לברא בניי, ולמושכה לברתה במתנה קאתי - וכוונתו היתה לתת גם חלק לבנותיו, ויחלקו כולם בשווה. אמר אביי (לפשוט את הספק): תא שמע - ניתן ללמוד זאת מהפסוק בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, כ"ג): "וּבְנֵי דָן חֻשִׁים", רואים אנו אפוא, כי בן יחיד נקרא בלשון רבים[1].

ויש להבין, מדוע באמת שייך לקרוא לבן אחד 'בניי', בלשון רבים? ובכן, בספר 'שלמה חדשה' (לרבי שלמה סובול, הפטרת ויגש) ביאר, כי התורה קראה לבן אחד בלשון רבים משום שהוא מוליד עוד בנים. וכמו שמצינו בשו"ע (או"ח סימן רט"ז ס"ב) לגבי ברכת הריח - "ואם היה פרי ראוי לאכילה, מברך הנותן ריח טוב בפירות", והוא לשון רבים, הגם שמריח רק פרי אחד, וגם כאן הפרי נקרא בלשון רבים, מאחר שאפשר לנטוע ולהוציא ממנו הרבה פירות. ולעומת זאת בנוגע לטבילת כלים, מצינו בשו"ע (יו"ד סימן ק"כ ס"ג) "יברך על טבילת כלי, ואם הם שניים או יותר, מברך על טבילת כלים", לשון רבים, והוא מטעם שלגבי כלי יחידי לא שייך שייצאו ממנו הרבה כלים. ואם כן, לעניין בן, הרי הוא כמו ברכת ריח הפרי, ששייך לאומרו בלשון רבים. (ואין להקשות על דבריו, מדוע מברכים בורא פרי העץ, ולא בורא פירות העץ? משום שיש לומר, שכשאוכלים את הפרי והוא כלה, כבר לא יוציא עוד פירות, מה שאין כן בברכת הריח, שהפרי נשאר בעולם, והוא ראוי להוציא עוד פירות, ולכן מברכים עליו בלשון רבים).

לאור דברי ה'שלמה חדשה', נראה כי ניתן לחלק בין נידון הגמרא לבין נידון שאלתנו, שכן, דוקא בנוגע לבנים שייך לקרות לבן אחד בניי, משום שמבן אחד יצאו עוד בנים רבים, מה שאין כן בשכן, שלא שייך לומר לגביו סברה זו, לפיכך יתכן שכוונתו לכמה שכנים, ולא רק לשכן אחד. וצ"ע.

על כל פנים, נראה שלמעשה אם שמעון מוחזק במעטפה, אי אפשר להוציא את הכסף מידו מספק!

* * *

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד (בראשית מ"ו, כ"ט), ובתרגום יהונתן כתב: ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, ולפני שהכירו אביו, אלא ראה את מרכבת המשנה, ובה שר חשוב לפי הופעתו ומחלצותיו, השתחווה לו אביו. ונענש על כך יוסף שיתקצרו שנותיו, שלא חי אלא מאה ועשר שנים, ונפטר ראשון לאחים. יוסף הצטער מאד על השתחוויית אביו, הציג עצמו, ורכן מן המרכבה על צווארי אביו ובכה על צוואריו עוד, על שהשתחווה לו אביו.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.