זוכר חסדי אבות

חורף, שנת תרע"ג. כפור ורוחות שולטים בעולם. זה שנים רבות שזקני צפת אינם זוכרים חורף כה קשה. איש אינו יוצא מפתח ביתו מפחד סופות השלגים המשתוללות. הרוחות שורקות בעוז, ובין משב אחד למשנהו נשמע קולן של היונים השוכנות בגגות הבתים. הן אינן יוצאות ממחבואיהם כדרכן בכל בוקר לחפש מזון, אלא מצטנפות בפינותיהן כדי להתגבר על הקור המקפיא השורר בכל מקום.

דמות בשלג

זה מכבר עברה השעה הקבועה לתפילת שחרית, אך התפילה בבית הכנסת עדיין לא החלה. תשעה צעירים שהגיעו לבית הכנסת לתפילת שחרית במאמצים כבירים עמדו והמתינו למניין. אך, כנראה, אנשים המתינו להפוגה קלה בסופה כדי לצאת לבית הכנסת.

מידי פעם הציץ ר' שמאי, אחד המתפללים, מבעד לחלון שנוקה מהכפור שהצטבר עליו, וציפה בכליון עיניים, אולי יבוא מתפלל נוסף. מחוגי השעון נעו קדימה, ומניין - אין. לפתע ראה ר' שמאי דמות כפופה עטופה במעיל ובשמיכה הצועדת בצעדים איטיים. אדם זקן פסע לעבר בית הכנסת. מידי פעם נראה היה שעומד הוא ליפול ולאבד את שיווי משקלו מחמת השלג החלקלק, אך הישיש לא נכנע והוסיף לצעוד בעקשנות אל בית הכנסת.

מיהר ר' שמאי לעבר הזקן כדי לתומכו ולסייעו, ולתדהמתו, גילה מיהו זקן זה המחרף את נפשו כדי להתפלל בבית הכנסת בציבור למרות מזג האוויר הקשה. האדם המבוגר היה לא פחות מאשר רבי יעקב דוד וילובסקי, הלא הוא הרידב"ז, שעלה לפני מספר שנים מסלוצק, לגור בעיר הקודש צפת ולייסד בה ישיבה.

לפלא היה הדבר בעיני המתפללים. "וכי מה ראה רבנו הרידב"ז, שכבר התקרב לשנתו השבעים, לצאת ביום חורף עז שכזה כדי להתפלל במניין? והלא כבר ימים אחדים לא יצא מביתו מחמת הזהירות על בריאותו בימות החורף הקרים. והנה דווקא ביום כה סגרירי בא אל בית הכנסת להתפלל בציבור. לא עברה שעה קלה, והנה ראו את רבם ניגש אל העמוד כדי לשמש כשליח ציבור לתפילת שחרית.

מיד עם תום התפילה ניגש ר' שמאי אל הרידב"ז ושאלו: "ילמדנו רבנו, מה ראה להתאמץ ולבוא לבית כנסת ביום חורף שכזה. הן עקב זקנותו פטור הוא מכך על פי הדין?". חכך הרידב"ז במצחו קלות ואמר: "שאלה גדולה שאלת, והאמת היא, שאף אני שקלתי בתחילה שלא לבוא היום לבית הכנסת, אעפ"י שהיום חל יום השנה של אבי זצ"ל, אך לבסוף שיניתי את דעתי בעקבות מעשה שהיה.

לפרק את התנור

חורף, שנת תרי"א. הילד יעקב דוד בן השבע שוכב מכורבל בשמיכתו, אך השינה ממאנת לרדת על עפעפיו. מהרהר הוא בקורותיו באותו יום ובמאורע המעציב שאירע עמו. אותו יום אמר המלמד לאבא: "יעקב דוד לומד מצויין ב"ה, אך לצערי הרב, אם לא אקבל את שכרי, איאלץ עקב דוחק הפרנסה לקחת תלמיד אחר במקומו".

חשב יעקב דוד בליבו: כבר חודשים אחדים אבא אינו מתפרנס מעיסוקו בבניית תנורים ובתיקונם, ועל כן נאלץ לבקש בכל פעם מהמלמד דחייה בתשלום משכורתו. חושש אני שמחר לא אוכל ללכת ל'חידר'. אנחה עמוקה נמלטה מלבו, והוא מיהר להחניקה כדי לא לצער את הוריו.

בעודו שקוע בהרהוריו, שמע את אביו הנמצא בחדר הסמוך אומר לאמו: "בעזרת ה', מחר אפרק את תנור הלבנים, אמכור אותו, ובכסף שאקבל תמורתו נשלם למלמד שכר לימוד לחצי שנה". יעקב דוד חש צמרמורת החולפת בגופו, ומחשבה כואבת עברה במוחו: "הכיצד יוכלו בני המשפחה להתקיים ללא הסקה בבית?", אך עם זאת שמח, שיוכל להמשיך וללמוד תורה כאשר היה עם לבבו.

הרידב"ז המשיך וסיפר: "בחורף במזרח אירופה, הקור נורא ביותר, אך אבי לא הסס. למחרת בבוקר פירק את תנור הלבנים שבביתנו ומכרו, כדי שאוכל לעסוק בתורה".

המשיך רבי יעקב דוד בדבריו: "היום בבוקר, כשרציתי ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל לפני התיבה ביום השנה של אבי, חשבתי בליבי, הלא על פי ההלכה הריני פטור מתפילה בציבור, וכבר גמרתי בליבי להישאר בבית ולהתפלל ביחידות. אך בשעה שנזכרתי איך העדיפו הורי לחיות בחורף קר ומושלג ללא תנור, ובלבד שיענקל'ה שלהם יוכל ללמוד, אמרתי לעצמי, אף אתה חייב להחזיר להוריך, ולו במקצת, וללכת בקור העז לבית הכנסת להתפלל לעילוי נשמתם". הקהל הקטן שהצטופף סביב לרידב"ז התרגש לשמע המעשה. האנשים פנו לצאת, כשהם אומרים זה לזה: "לא פלא שמבית זה יצא הרידב"ז"[1] ("שאל אביך ויגדך").

בכל הדורות מסרו אבותינו את נפשם, כדי שאנו, צאצאיהם, נשמור את דרך ה' ונקיים תורה ומצוות. כאשר אדם גומל חסד עם רעהו, עמל בתורה או קובע עיתים לתורה, הריהו משיב בכך מעט מן המעט מהמגיע להוריו ולסביו. שהלא אין אדם יכול לשלם ולהכיר טובה לאבותיו ולאבות אבותיו בעולם האמת, אלא בכך שהולך בדרכם וגורם להם עושר רוחני ועילוי נשמה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.