למה יצא הבבא סאלי מחדרו?

אותו הערב היה המועד האחרון לקידוש הלבנה באותו החודש, ובנתיבות, בחצר בית מדרשו של רבנו הצדיק ה"בבא סאלי" זצ"ל, ממתין הקהל בדאגה רבה ללבנה, שתואיל להגיח מבעד לחשרת העבים הסמיכה, שכיסתה את השמים החל מראשית החודש.

שמע ה"בבא סאלי" בחדרו פנימה כי הלבנה 'מתעקשת' ואינה מתגלה, התרומם ממקומו ויצא החוצה, כשהוא קורא אל הקהל: "הבה נלך לקדש את הלבנה!" ואכן, מיד עם צאת הצדיק תחת כיפת השמים נתפזרו העבים, הלבנה התגלתה, והקהל קדשה בשמחה רבה.

בטרם שובו הביתה, קלטו אזניו של ה"בבא סאלי" לחשושים העולים מצד הקהל על דבר ה"מופת" שהתרחש לפניהם בזכותו של הצדיק. מיד סב הצדיק על עקבותיו ופתח והכריז: "לא התרחש כאן כל מופת, אלא דבר טבעי לחלוטין! ומעשה שהיה כך היה: בהיותי עדיין במרוקו, בעיר מגורי תפלילת, ארע פעם, שעד הלילה האחרון לקידוש הלבנה היו השמים מכוסים בעבים ללא הפסקה. בעודי אובד עצות נודע לי כי במרחק נסיעה של שעות ארוכות אין עננים. קמתי מיד ונסעתי נסיעה מפרכת עד לאותו מקום, וברוך ה' עוד עלה בידינו להגיע לפני אור היום ולקדש את הלבנה. וזאת למודעי, כי כאשר אדם מוסר נפשו לקיום איזושהי מצוה, הריהו הופך בכך להיות 'בעל הבית' על אותה המצוה!

ובכן, הערב הזה, כאשר נוכחתי לדעת כי בדרך אחרת הלבנה לא תתגלה, השתמשתי בכחי כ'בעל הבית' על מצוות קידוש לבנה, ויצאתי לקדשה. לא היה לי ספק כי העננים יתפזרו והיא תתגלה לפנינו כדי שנוכל לקדשה, כפי שאכן היה. אין זה מופת" - סיים הצדיק - "כי אם כח טבעי של מי שמסר פעם את נפשו על קיום המצוה"!

עד כאן הסיפור המופלא על רבינו ה"בבא סאלי" זיע"א. ועתה נבוא לדון:

א) האם הנהגתו של רבינו שנסע שעות ארוכות כדי לקדש את הלבנה, אינה אלא הנהגה של קדושה וחסידות או שמא מעיקר הדין היא? מה יהיה הדין במקרה שבמקומו של אדם השמים מכוסים בעננים ואין הלבנה מתגלית, ונודע לו (כגון ע"י שיחת טלפון עם חבר) שבעיר אחרת הלבנה גלויה, האם חייב לנסוע לשם כדי לזכות במצוה? ועד כמה?

ב) מעשה אירע באחת הישיבות, בלילה האחרון שהיה ניתן לקדש בו את הלבנה, שהשמים כוסו בעבים, והחליטו בני הישיבה לעשות ביניהם 'משמרות' למשך כל הלילה, דהיינו, כל בחור לפי תור נשאר ער, ועקב אחר המתרחש, האם הלבנה נגלית, וכאשר נגלתה, הקיץ את שאר הבחורים, וברכו בשמחה... ובאו ושאלו, האם זו הנהגה של חסידות, או שמא כך יש לנהוג מעיקר הדין?...

תשובה

א) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סימן תרפ"ה סעיף ז'): "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מניין, צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא"[1]. ואולי יש ללמוד מכאן, שאם מדובר במצוה מדרבנן, אין חיוב לצאת לעיר אחרת כדי לקיימה.

אלא שהיה מקום לומר, שבנוגע למצוות קידוש לבנה יצטרך האדם ללכת לעיר אחרת ולקיים את המצוה, משום שמעלתה עצומה, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו במסכת סנהדרין (דף מ"ב ע"א): "כל המברך על החודש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: (שמות י"ב) החודש הזה, וכתיב התם (שמות ט"ו) זה קלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש - דיים (דיים אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו, שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחודש. רש"י). אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד" (הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי, מפני כבוד שכינה שהוא מקבל. רש"י).

אולם, למעשה שמענו ממו"ר, שיותר נראה כי אין חיוב לטרוח לעיר מרוחקת כדי לזכות במצוות קידוש לבנה[2]. ועל כל פנים, הוסיף הרב, אם זו עיר סמוכה ויכול לנסוע לשם ברכבו, ראוי לעשות כן, (וכעין דברי הירושלמי בברכות פ"ח ה"ז: "אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו, אף הכא יחזור למקומו ויברך". וכך גם בעניננו, אילו לצרכיו האישיים היה נוסע בשעת לילה לאותו מקום, מדוע שלא ייסע לשם כדי לזכות במצוה היקרה!).

ובספר יוסף אומץ (יוזפא, סימן תס"ז) נאמר: "מה מאוד צריך זהירות גדולה, להשגיח במצוות קידוש הלבנה מידי חודש בחודשו, כי רבה היא, ולאו מילתא זוטרתא היא מה שאמרו חז"ל אלמלא זכו ישראל וכו', ואם יראה אדם שממשמש סוף הזמן לבא, דהיינו בלילה אחר סמוך לסוף הזמן, או אפילו יותר מזה, אם הוא שעת גשמים, אל יעצרנו הגשם והשלג או החושך אישון ואפילה מלקום ממטתו, אפילו בחצות לילה, מלחפש בחפש מחופש אחר הלבנה ברחובות קריה ובחצריה, אולי יוכל לקדשה קודם שיעבור המועד".

ומעניין לציין, שמעשה היה באדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, שבאחד מחודשי החורף לא ניתן היה לקדש את הלבנה מחמת העננים, ושכר האדמו"ר מטוס ועלה מעל לעננים, וערך קידוש לבנה...

ב) במשנ"ב בהלכות סוכה (סימן תרל"ט ס"ק ל"ה) מבואר, שכאשר יורדים גשמים בליל יום טוב ראשון של סוכות, ראוי לאדם להמתין עד חצות הלילה פן יפסק הגשם, ואם אכן יפסק, יכנס לסוכה, ויקדש ויברך ברכת לישב בסוכה. וביאר (בשער הציון ס"ק ס"ו), שיותר מחצות לא ימתין, משום שזמן אכילת סעודה ראשונה לכתחילה, הוא עד חצות. והוסיף המשנ"ב, שיש אחרונים שכתבו שאין להמתין כל כך (עד חצות), שהרי אם ימתין עם אכילת בני ביתו, אין לך מניעת שמחת יום טוב גדולה מזו. ומשמע לכאורה, שאילולא הטעמים המיוחדים (של זמן הסעודה ומניעת השמחה), היה ראוי להמתין כל הלילה על מנת לזכות במצוה. ברם, עדיין יש מקום לומר שלא ניתן להביא משם ראיה לנידון דנן, משום שחיוב מצוות סוכה הוא מן התורה, ומניין לנו שכך גם יהיה הדין בנוגע למצוות קידוש לבנה שהיא רק מדרבנן.  

ואמר מו"ר שליט"א, שטוב עשו הבחורים שערכו משמרות כל הלילה בכדי לזכות במצוה, וברכות יחולו על ראשם. אולם לעניין מעשה, נראה שאין חיוב על האדם להישאר ניעור כל הלילה, והרי גם אילו יישאר ער, שמא הלבנה כלל לא תראה ולא יזכה לקיים את המצוה[3].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.