הערפדים כמשל: לפעמים מקיזים דם בלי חשבון

"אני רוצה לספר לכן סיפור, סיפור אמיתי", כך פתחה המנהלת את שיחתה בכיתת הבנות. "הקשבנה יפה לסיפור על אירוע שקרה והתרחש במציאות, כדי שתוכלנה לקלוט היטב את המצב בו הייתה נתונה הבחורה שסיפרה לי אותו. ארצה לשמוע מכן את חוות דעתכן על ההתנהגות הרצויה במקרה בעייתי כזה.

הבחורה הזאת, אחות במקצועה, עובדת באחד מבתי החולים. היא מרוצה מאוד מעבדותה וחשה סיפוק רב בעזרה לחולים ובטיפול בהם.

יום אחד היא נקראה אל מנהל המחלקה. בחדרו ישב אורח. הפרופסור, מנהל המחלקה, הפסיק לרגע את שיחתו עם האורח ואמר לה: "הוציאי 10 סמ''ק דם והכיני לי אותו לשעה 12". האחות לא הבינה את ההוראה ולכן שאלה: "ממי להוציא את הדם?". למשמע שאלתה התכעס הפרופסור וענה ברוגזה: "לא משנה ממי, אני צריך את זה בשביל הדגמה בהרצאה שלי. אל תשכחי, לשעה 12!". הפרופסור נפנה מיד אל אורחו והמשיך בשיחה איתו והאחות יצאה מחדרו המומה ומבולבלת.

מה פירוש 'לא משנה ממי!?', שאלה האחות את עצמה. האם להוציא דם מהזקן המיוסר שם בפינה ליד החלון ששתי ידיו דקורות ונקובות? או אולי מהנער הצנום, ה''רבע עוף'', השוכב כאן כבר שבועות אחדים מבלי שאפשר לעזור לו? למי התכוון הרופא? הרי כאן בבית החולים לא באים להתאשפז אנשים בריאי גוף כדי שיקיזו את דמם לצורכי הרצאה של הפרופסור. אבל, מצד שני, איך היא יכולה להמרות את פיו ולהפר הוראה מפורשת של מנהל המחלקה שלה?

אם בשעה 12 לא יהיה הדם מוכן, הוא יוכל לסלק אותה מן העבודה, או לפחות מן המחלקה הזאת, והיא תתקשה מאוד להתנגד לו. מה עושים? מחשבות אלה ועוד מחשבות רבות אחרות התרוצצו בקרבה ומשכו אותה לכיוונים שונים של כן ולא, בעד ונגד, מותר ואסור. היא לא יכלה לחכות יומיים כדי לגבש החלטה שקולה ומחושבת יפה. היא לא יכלה להתייעץ עם שום אדם הנחשב בעיניה סמכות דתית ומוסרית. עד השעה 12 נותרה רק שעה ומשהו. היה עליה ליטול על כתפיה שלה את האחריות להחלטתה, והיא לא הרגישה שכתפיה כה רחבות וחזקות. היא יכלה בקלות לגשת לאחד החולים ולקחת ממנו דם, זאת בהוראה מפורשת של מנהל המחלקה, וזה לא היה מעורר שום התעניינות חריגה. החולים היו מורגלים למתן דמים כמעט כל יום לכל מיני בדיקות שונות ומשונות, אשר לא ידעו אפילו לחזור על השם הלטיני שלהן. שום וועדה חוקרת לא תוכל להטיל דופי בפעולתה.

אבל היא חששה מפני עצמה, מפני מצפונה. היא חששה לאפשרות שלאחר מעשה יתברר לה שזה היה מעשה אסור. מאידך, לא חפצה בשום פנים להפסיד את מקום עבודתה הנוכחי שהיה מאוד נעים ונוח לה. מה עושים? הנה שמעתן, בנות, את הבעיה. חשובנה עליה ואמורנה לי את דעתכן בעניין".

שקט מתוח השתרר בכיתה. כל בת התכנסה בתוך עצמה לדלות מתוכה את הפיתרון הנכון והצודק לבעיה החמורה שהמנהלת הציגה בפניהן. באשר פנתה המנהלת, ראתה רק ארשת פנים רצינית, מבט חמור שאינו מסתכל לשום מקום מוגדר, מצח מלא קמטים, וכמה בנות שאף נשכו את שפתותיהן במאמץ עליון של חשיבה.

* * *

ואז החלו הבנות לשחרר את מחשבותיהן לחלל הכיתה:

"אני חושבת שאחות חייבת למלא את הוראותיו של הרופא הממונה עליה, וזה לא מעניינה למתוח ביקורת על ההוראות שניתנו לה. אם הרופא לא בסדר - מגיע לו העונש ולא לאחות".

"איך תדע האחות ממי לקחת דם? זאת הרגשה נוראה שהיא תחליט למי להכאיב".

"וגם אם כל אחות תחליט לפי השכל לאיזה הוראה לא להישמע, תשרור מהומה בכל בית חולים ומי יודע כמה חולים ישלמו בחייהם ובבריאותם על כך".

"נכון, ואני לא מקנאה באחות שתזכור כל יום כי נשארה בעבודתה בזכות שמצצה דם מאיזה מסכן מסיבה לא מוצדקת. יהיו לה ייסורי מצפון לתמיד".

"מסכימה. בן אדם הוא לא רובוט העושה מעשים לא מוסריים ולא כשרים, רק מפני שמישהו בעל סמכות אמר לו לעשות זאת... הסמכות של הרופא היא לרפא ולא להכאיב לחולים למען ענייניו הפרטיים. זה לא כל כך דומה, אבל זה מזכיר לי קצת את הנאצים שמילאו הוראות מפקדיהם בשואה".

"אוי, זה מוגזם להשוות את זה לשואה. אבא שלי תורם כל חודשיים כמות הרבה יותר גדולה של דם בהתנדבות. זה לא עניין גדול ואפילו לא כל כך כואב. להפסיד מקום עבודה טוב כדי לחסוך למישהו דקירה ביד והוצאת כמה טיפות נשמע לי טיפשי לגמרי".

"אני מתפלאת על מה שאתן אומרות - אנחנו שומרי תורה ומצוות וצריכים לבדוק כל מעשה או מחדל על פי ההלכה. אם אשאל רב אם מותר לי להוציא סתם דם מחולה לתועלתי, וזאת על ידי שאוליך שולל את המסכן כאילו זה לטובתו, אני לא מאמינה שיש אפשרות של אחד לאלף שהרב יפסוק שהמעשה מותר. וכי זה פיקוח נפש? אם אפסיד משהו בגלל שסירבתי למצוץ דם ממישהו שלא כדין, אני צריכה לראות את זה כאות כבוד עבורי שאני מוכנה להקריב בעד התנהגות נכונה לפי התורה".

"אני שמחה שסוף סוף מישהו קורא למעשה הנורא הזה בשמו האמיתי - למצוץ דם מהזולת כדי להפיק תועלת אישית. איך יכול אדם מוסרי המאמין בה' לחשוב בכלל לעשות דבר כזה? אני חושבת שאם לאחות הזאת איכפת מאוד להישאר במקום העבודה שלה במחלקה הזאת, והאפשרות היחידה לכך היא לספק למנהל המחלקה כמה סנטימטרים מעוקבים של דם, הייתי מציעה לה שתוציא את הדם מהיד שלה עצמה. אם זה נשמע לה נורא כל כך, אני לא יודעת איך היא מעיזה לחשוב לעשות את זה בהונאה למישהו אחר, ועוד לאדם חולה הבוטח בה וסומך עליה...".

"נכון, ומלבד זה לדעתי האחות צריכה להתקומם נגד הרופא הזה! וגם לפנות למישהו שיעמידו אותו לדין. הוא לא מתבייש לבקש דם מחולים מסכנים עבור צרכיו האישיים?".

* * *

המורה, שישבה עד עכשיו בשקט, ולא התערבה כלל בוויכוח הער על הדעות המגוונות שהושמעו בו, קמה להמשיך בדבריה. "אני שמחה לשמוע דעות יהודיות ומוסריות", אמרה. "בוודאי הבחנתן בינן לבין דעות המחפות על לבטי מצפון. סיפור זה שסיפרתי לכן הוא מקרה מציאותי לחלוטין, לצערי, וסיפרתי אותו כהקדמה לתיאור מקרה דמיוני שברצוני לספר לכן.

כמה בנות, מ'החברה הגבוהה' של הכיתה, מארגנות מסיבה פרטית. הן פונות אלייך בהזמנה שתשתתפי גם את במסיבה שלהן, אך מזהירות אותך מאוד, ואף מתנות את השתתפותך בכך, שלא תספרי מילה לפלונית, שהיא חברה בכיתה ואף שכנה שלך. האם תשיבי בהיענות להזמנה 'על התנאי' שלה?

חלק מהדעות שהושמעו כאן יכולות להתאים בהחלט גם לסיפור הזה. הרי אני לא צריכה להתאמץ הרבה כדי לשכנע אתכן מה גדולה 'שפיכות דמים' של בת דחויה, אשר תגלה לאחר האירוע כי נערכה מסיבה כזאת בלעדיה, ואשר עריכתה נשמרה מפניה בסוד.

למי שמנסה להיות תמימה ולטעון שאותה בת לא תדע על כך לעולם, אני רוצה להוסיף לתיאור הדמיוני כי לאחר המסיבה ניגשת בת ממארגנות המסיבה של 'עלית החברה' אל המסכנה הזאת, 'מתעניינת בשלומה', ומספרת לה 'כבדרך אגב' על המסיבה הנפלאה שערכו, ומי ומי בדיוק השתתפו בה.... על הבת המתגרה בכוונה באותה מסכנה אינני רוצה לדבר, גם כי אין כזו בינינו, וגם משום שזה לא יעזור. היא נשלטת על ידי רצון מרושע וסדיסטי להנות מכאבו והשפלתו של הזולת. חלק עיקרי מהנאתה מהמסיבה נובע מזה שפלונית ופלמונית לא השתתפו בה, והיא זקוקה להרבה יותר מפעולה חינוכית רגילה על מנת להשתנות.

אני מכוונת את דבריי אלייך. את שהוזמנת למסיבה בתנאי שלא תגלי זאת לחברתך, ואת יודעת יפה שהיא תגלה זאת לבסוף. השתתפותך במסיבה מותנית בכך שמישהי אחרת לא תהיה שם. האם תקבלי את ההזמנה? האם תסכימי לתנאי שלה? האם תשתפי פעולה עם מוצצי דם כדי להפיק תועלת לעצמך וכדי לא להפסיד הנאות?

אולי ניתוח סיפורה של האחות מאיר טוב יותר את צדדי הבעיה החברתית שהצגתי לפניכן, ויעזור לכן לקבוע את עמדתכן לפתרונה.