השתדלות ואמונה: משחררים אחיזה בשליטה מדומה

שלום כבוד הרב,

אני עובדת כבר שנים בעבודת ניהול. זו עבודה שאני אוהבת ומחוברת אליה, אבל מצד שני זו עבודה מאוד מתישה נפשית, כי יש בה הרבה מחויבות, אחריות כבדה, צורך בקבלת החלטות נכונות ומדויקות, חשיבה קדימה, התייעלות והפקת לקחים. אני יודעת שאם לא אצליח יהיו לכך תוצאות, והכישלון יהיה שלי. הלחץ הנפשי ממש מתיש אותי, ופעמים רבות אני מגיעה לסף. הלחץ גם פוגע בעצם היכולת לנהל כראוי, כי המון אנרגיות וכוחות נפש מבוזבזים על הלחץ הזה. מאז שהתחזקתי אני מבינה הרבה יותר שהכול בידיים של ה' ויודעת שעלי "לשחרר" ולהתחזק באמונה שהכול יסתדר, אבל האמת שזה לא עוזר לי ורק מבלבל יותר. אני לא יכולה באמת "לשחרר", כי העבודה תובעת את שלה, ובסופו של דבר האחריות היא עדיין שלי. אם לא אצליח - אני זו שאשא בתוצאות!

תודה רבה, אושרית.

 * * *

שלום אושרית, השאלה שלך מאוד מתחדדת בגלל האופי של עבודתך, אבל האמת היא שהיא שאלה שכל אדם מתמודד עמה בחייו. אני חושב שהאדם שמלמד אותנו בצורה הכי נכונה ומדויקת את הגישה הנכונה להתנהלות בחיים הוא לא אחר מאשר דוד המלך - "רוח אפינו משיח ה'". הרי גם הוא היה מלך שבנה את כל האימפריה האדירה של ממלכת יהודה וישראל, ניהל אותה ביד רמה וקיבל החלטות גורליות מאוד, גם בשעות לחץ וסכנה גדולים מאוד. עם זאת, כל סיפור חייו וכל ספר תהלים מלאים בעוצמת ביטולו לה' ואמונתו החזקה.

ברשותך, נרחיב את היריעה בנושא חשוב זה, מתוך שיחותיו של מורי ורבי הרב שמואל טל, "בעקבות דוד המלך":

איך להרגיש "לא אחסר" במצב כל כך חסר?

אחד הפרקים המפורסמים והנפלאים ביותר בספר תהילים, הוא פרק כ"ג:

מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר! | בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי | נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ | גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי. שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי | תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה | אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים!

במזמור המופלא הזה, דוד מתאר את הביטחון בה', ההליכה אחריו, וההרגשה שהוא איתי, גם בזמנים טובים וגם בזמנים קשים. המסר הזה זהו מסר בסיסי ומשמעותי ביהדות, אבל, אם מתבוננים היטב ומעמיקים, דוד המלך מרים אותנו כאן לפסגות הרבה יותר גבוהות.

הרי כולנו מכירים את ההיסטוריה של דוד, שהייתה כל כך רחוקה מ"נאות דשא" ומ"מי מנוחות". כבר בנערותו, בהיותו מנודה ממשפחתו ומושא ללעג ולקלס תמידי, ועוד יותר בבגרותו, כאשר נרדף על ידי שאול ואנשיו. קשה לנו להבין מה המשמעות הקיומית של להיות נרדף למוות שנים כה רבות, על לא עוול בכפך. ומי שרודף אינו סתם רוצח שפל, אלא המלך בכבודו ובעצמו, שכל האמצעים ומערכות השלטון בידיו, ותושבים רבים משתפים עמו פעולה. לא היה לדוד רגע אחד של שקט. הוא היה צריך לברוח במדבר ממקום למקום, עד שאפילו נאלץ להימלט מהארץ. כל זה בנוסף לבגידות של חברים נאמנים מלפנים, ביזיונות ויחס קשה מהמשפחה הקרובה. זאת בנוסף ל"שיגרה" הכל כך לא פשוטה של איש צבא, שצריך להיות כל הזמן במלחמות ובסכנות, ולשאת מוות של אנשים קרובים. גם אם יש הצלחות במערכה, קשה מאוד לקרוא לכל השגרה הזו 'מי מנוחות'! עד סוף ימיו ממש המשיכו צרות ואתגרים רבים, מרידה במלכות מצד בנו דמו ובשרו, אבשלום, והתנהגות שלילית מאד מצד בנו בכורו, אמנון.

איך אפשר להרגיש "על מי מנוחות", ועוד "כל ימי חיי"? איך אפשר להרגיש שאתה "בנאות דשא"? מאיפה מגיעה הפסטורליה הזו, השלווה הזו, ועוד במצבים כל כך קשים? מאיפה מגיעה התחושה ש"לא אחסר"?

לא מבין כלום

המפתח לכל המציאות המדהימה והמופלאה הזאת היא האמירה: "ה' רועי!".

דוד הכיר טוב את המציאות של רועה צאן. רועה נאמן דואג לצאן שיהיה להם מה לאכול ומה לשתות, לגזוז אותם כשחם להם מדי ושלהוציאם למקום רעייה רחב. רועה נאמן מציל את הצאן מזאבים ומחיות רעות ומסתכן בשבילן. אצל רועה נאמן הצאן הוא לא אמצעי כספי ותו לא, אלא חלק מה"נחלה" שלו. כמו שאדם אוהב את ביתו או את משפחתו, כך הוא גם נקשר לצאנו. משל זה שייך במידה רבה גם להורים שמגדלים את ילדיהם הקטנים והמתבגרים, וכן למנהל שצריך לדאוג לעובדים שלו, וכדומה. 

הנקודה היותר מהותית אצל רועה מול הצאן היא שהצאן לא מבין שום דבר. יש פער מובנה ומוחלט בין מה שהרועה מבין ובין מה שהצאן מבין. הכבש או העז מבינים שהם רוצים לאכול, לשתות, חם להם, הם עייפים. זהו. הצאן לא מבין כלל איך העניינים "מסתדרים". הוא לא מבין מה מזג האוויר ומה צריך לעשות בהתאם לכך. את כל זה הרועה אמור להבין. הוא מבין מה צרכי הצאן וגם מבין איך לדאוג לו, והצאן סומך עליו בעיניים עצומות.

לעומת תיאור של יחסי אב ובן, מלך ועבד, דוד ורעיה, רועה עם צאנו מתאר את הפער הכי מובנה ומוחלט: לא רק שאני סומך עליו שהוא עושה טוב, אלא שאני גם לא מבין מה טוב לי, ואני יודע שרק הוא יודע מה טוב.

מי שנמצא בעמדה נפשית כזו, שהוא כמו כבש, לא מבין כלום, סומך על הרועה – יכול להרגיש באמת "על מי מנוחות". הדבר היחיד שאני יכול להבין זה מה אני צריך לעשות כאן ועכשיו. אבל לא רק שאני לא המנהל והקבלן של העולם, אני גם לא מבין כלום. ואם אני לא מבין כלום,אז ממילא מה שנראה לי מדאיג ומה שנראה לי צרה, ומה שנראה לי גיא צלמות - זה הכול מראייה חלקית שאינה נכונה כלל. כשכבש רואה שהרועה מגיע עם מספריים ענקיות, הוא יכול לפחד שהולכים לגזוז לו את הראש, אבל בעצם הולכים רק לגזוז לו את הצמר, כדי שיהיה נעים יותר. העובדה שאני לא מבין כלום, משחררת אותי לחלוטין מדאגה, מצער ומתחושת חסר.

אמנם, לעומת הצאן שבאמת לא מבין כלום, ולא צריך להבין כלום, אנחנו, כבני אדם, מצווים להבין את המעשה אשר נעשה. אולם, כל ההבנות שלנו צריכות להיות רק במיקוד לתפקידנו ולמעשה שאנחנו צריכים לעשות. אבל, כלל לא להיכנס למקום של תחזיות, הערכות ופרשנויות (כמו שכל כך מצוי היום בכל העיתונים, שמיד מפרשים כל דבר שקרה מה הוא אומר לגבי העתיד, וכמעט תמיד הפרשנות היא לא נכונה...). לדעת כל הזמן שאני משתדל, עושה, פועל וחושב, אבל למעשה האפשרות להפעיל את השכל ולחשוב היא עצמה חידוש. אחרי שאני ממצה את מה שאני אמור לעשות, אני משאיר את הדברים לה'.

על מנת לבטל את ההיגיון שלך מול הנהגת ה', צריך ללמוד "לשחרר", לא "להחזיק" את המושכות בידיך. ובשביל "לשחרר" צריך המון אמון. אמון בטוב ה', אמון בהנהגת ה', אמון בכך שאני יקר לה'.

ישנו משל ידוע, על אדם שנופל מצוק ומצליח תוך כדי הנפילה להיתלות בענף, ברגע האחרון. הוא צועק לה' שיציל אותו, ויוצאת בת קול שאומרת לו: "אם אתה מאמין בי, תעזוב את הענף!". הוא לא מסכים, כי ברור לו שזו התאבדות. בבוקר מוצאים אותו מת, תלוי על הענף, במרחק חצי מטר מהקרקע... אם הוא היה עוזב את הענף הוא היה מחליק לקרקע וניצל.

הרועה והצאן, דוד והרעיה

אלא, שכל זה הוא רק חלק אחד של התמונה. באמת התמונה היא מורכבת יותר, משום שהקב"ה מצפה מאיתנו שנשתמש בשכלנו ובכוחותינו, נפעל, נקדם דברים, נקבל החלטות, נתלבט, נתייעץ, נלבן ונבין. כל זה שונה לגמרי ממציאות של צאן, שסומך על הרועה בעיניים עצומות.

באמת, אנו יודעים שיחסי ה' וישראל מתוארים גם כיחסים של אבא ובן, וכן של דוד ורעיה. יחסים של אבא ובן הם יחסים שיש בהם גם מימד של הבנה הדדית. יתר על כן, יחסים של דוד ורעיה הם יחסים של זוגיות. זוגיות מכריחה התדיינות, הבנה, שיתוף פעולה. יש בה מימד של שיוויוניות, כי אם אין אותה, זו לא זוגיות. בזוגיות הרעיה היא "עזר כנגדו", במובן זה שהיא בת דיון ויכולה להשפיע ואף להתווכח ולגרום לדוֹד לשנות את מעשיו ודרכיו.

ובאמת, גם את היסוד הזה דוד המלך הדגיש, במזמור נוסף (תהלים פרק ח):

 כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה |  מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ | וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ |  תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה (-שמת) תַחַת רַגְלָיו

במזמור זה דוד מתאר כיצד ה', בחסדו הגדול, מינה את האדם אחראי ומושל על הבריאה, נתן לו כוחות לקדם, ליצור ולפעול בעולם, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית. זוהי הייחודיות הגדולה ביותר של האדם – "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים". ניתן לאדם כוח לפעול כמו אלוקים.

אכן, הצדיקים הגדולים בכל הדורות ממש "התערבו", כביכול, בהנהגת ה'. הבעל שם טוב, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הנועם אלימלך ותלמידיו, עשו את עניין "צדיק גוזר וה' מקיים" כאחד העיקרים הגדולים בתורתם. כמובן שהם היו מלאים ביראת שמים, בענווה ושפלות, וישנם תיאורים מופלאים עד היכן הגיעה יראת השמים שלהם. לא היה בהם שמץ של זלזול או התרסה כלפי שמים. אבל, עם כל זה, הם גם "טענו" כנגד ה'. זהו סוג עבודה של רעיה. אמנם זה בא מתוך המון אהבה, מתוך שיתופיות, אבל זה כן מכריח "להבין" את ה'.

אם כן, לעומת הצאן, מוטל עלינו גם להשתמש בשכלנו ולפעול לפי כוחנו, מבחינה מעשית. וגם לפעול ביחד עם ה' לביטול גזירותיו ותיקון העולם, מבחינה רוחנית.

דיבור של 'רעיה' מתוך אמונה גדולה בהנהגת ה'

הנוסחה הנכונה הנדרשת: הקב"ה רוצה שנעשה השתדלות מעשית ונלמד את דרכיו, נתייעץ ונברר, כדי לקבל החלטות נכונות. הקב"ה גם רוצה שנטען טענות כנגדו וש"ננצח אותו" למען עם ישראל. אבל, כל זה חייב לבוא ממקום של אמונה גדולה. דהיינו, אני יוצא מתוך הנחה שאני לא מבין את שלמות הנהגתך, ובעצם אני כבש בעדר שלך, אבל אני יודע שאתה רוצה שבכל זאת אטען טענות מזווית הראיה שלי, המוגבלת, כמו רעיה.

הטענות של הרעיה הן לא מתוך התרסה, חלילה, אלא הן חלק מהזוגיות שלנו עם ה'. הקב"ה משאיר לנו חלק בהנהגת העולם. יש לו שמחה מיוחדת בזה שאנחנו משתתפים איתו בהנהגה, ושאנו טוענים את טענותינו. כמו שאיש שאוהב את אשתו באמת, יש לו שמחה מיוחדת לדעת שאשתו שותפה איתו, ומשלימה אותו, ויש לה חלק משמעותי במה שהוא עושה. וכשצריכה להתקיים הנהגה מסוימת לטובתם של ישראל, חלק מהזוגיות שלנו עם ה', היא שהוא נותן לנו לטעון את טענותינו ואנחנו משתתפים איתו ב"עיצוב" של מה שאמור להיות, "עם המלך במלאכתו".

מתוך ההבנה הזו ברור מדוע לא שייך לבוא בטענות כלפי ה' שהוא לא צודק, כי בזה מפספסים את כל עניין השותפות והזוגיות. אינה דומה רעיה שהיא נאמנת לבעלה ובאה להשלים אותו באהבה ובנאמנות, לאשה מרת נפש שרבה עם בעלה בחוסר אמון. לכן, כל העשייה, התפילות והטענות שלנו צריכות לבוא ממקום של אמון מוחלט, אהבה, ושמחה גדולה על כך שאנו מנהיגים את המציאות ביחד עם הקב"ה.

שכירים ולא קבלנים

אחרי כל ההקדמה הזו, נחזור לשאלה הראשונה: איך אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת ובשלווה, בשמחה ובאמונה?

התשובה היא, שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד, ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם. אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.

במילים אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר לתוצאות. זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות. יותר מזה, מתוך כך שאני מחובר ודבוק לה' - הברכה גם תשרה יותר!

"הנני! יעשה לי כאשר טוב בעיניו!"

את האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו. אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו. בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד). דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית, והנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה':

"אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!". "הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

התקופה שלנו

בתקופה שלנו הרועה מקבץ, מאיר, וחוזר לרעות את צאנו. בזמן הזה של ההכנה לקבלת פני משיח צדקנו, אנחנו עומדים בפני מציאות מאד חזקה בה איננו מבינים כלום. אור וחושך משמשים כל הזמן בערבוביה. מצד אחד רואים בחוש שגאולת ארץ ישראל מתקדמת, אפשר גם לראות בחוש שאויבי ישראל הולכים ונחלשים איש בחרב רעהו, ועם ישראל הולך ומתחזק פיזית. גם בהיבט הכלכלי, לפני בערך 25 שנה היתה אינפלציה גדולה, שהמחירים קפצו בצורה חדה מחודש לחודש, והיום ב"ה ישראל נחשבת אחת מהמדינות היציבות ביותר. מצד שני מבחינה רוחנית, אנחנו נמצאים בחושך נורא, דרך שקר מצליחה, והטומאה הולכת ומתגברת יותר ויותר.

בגלות, עם כל הצרות, לפחות הבנו מה קורה. היה גרוע, אולם כולם הבינו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, ולכן צריך לשאת בדומיה את העונשים והייסורים. אבל, בדור שלנו, שכבר יש אור רב ויש טוב גדול, ובכל זאת מתקיים כזה ערבוב, בלבול וכאב, ישנה מבוכה גדולה.

כל זה בא כדי להחזיר אותנו למבט ההכרחי של רועה עם צאנו, כדברי דוד במקום אחר: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". וכדברי חז"ל על התקופה של "עקבתא דמשיחא", שהמצב יהיה כזה ש"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". המצב בו איננו מבינים מה קורה, מכריח אותנו להתחזק יותר ויותר להיות כמו כבש, כמו צאן שסומך על הרועה. וכדבריו המפורשים של הנביא הושע על תקופתנו (הושע ג, ה): "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֵֹקיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

ובאמת, כאשר לומדים על פלאי הבריאה, ורואים איזו בריאה מופלאה עד בלי הכיל קיימת כאן, בכל המערכות והרובדים שלה, מבינים, שאם הקב"ה דואג לפינגווינים בקוטב הצפוני בצורה כל כך מעוררת השתאות, ואם כל תא בגוף האדם מתפקד באופן כל כך מורכב ונסי, אז ברור לחלוטין שהקב"ה לא שכח אף אחד מאיתנו ובוודאי לא הפקיר חלילה את עמו ישראל, ויכול ברגע אחד לגאול אותנו גאולה שלימה. רק השמחה והרצון שלו הוא לעשות זאת ביחד איתנו, הן על ידי מאמצינו ותפילותינו עבור הגאולה, והן על ידי התחזקותנו באמונה שהכול לטובה ושאנו לא מבינים מאומה וסומכים עליו.