ט"ו בשבט: מה דינו של בחור המברך על כל פרי בפני עצמו, ושל בחור העונה ב"ה וב"ש על ברכת עצמו?

נשלח אלינו מכתב מאת תלמיד חכם העוסק בקירוב נערי ישראל, ובו שתי שאלות מעניינות שהתעוררו במהלך מפגשי החיזוק שלו עם הנערים המתקרבים:

א) בערב ט"ו בשבט הגיעו קבוצת בחורים לביתנו. השולחן היה ערוך במיני פירות רבים, והנה, אחד הבחורים, שעד כה היה רחוק מאד מתורה ומצוות, נטל בידו פרי, ובירך עליו בורא פרי העץ. לאחר מכן, נטל פרי נוסף, ואף עליו בירך העץ, וכן על הפרי השלישי והרביעי... עד שהבחנו בכך, והעמדנו אותו על טעותו. שואל הבחור: מאחר שטעיתי לחשוב שיש לברך על פרי ופרי, וממילא בכל ברכה נתכוונתי לפטור רק את הפרי שלפָנָי, האם כעת צריך אני לברך על המשך אכילתי?...

ב) שאלה נוספת התעוררה, כאשר אחד מבני החבורה, בעל תשובה "טרי", אחז בידו כוס עם משקה, והחל לברך בקול: ברוך אתה ה', כולם ענו ברוך הוא וברוך שמו, וכששמעם המברך המשיך אף הוא: ברוך הוא וברוך שמו, וסיים את הברכה, (וברכתו היתה כך: "ברוך אתה ה', ברוך הוא וברוך שמו, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו").

עוד בטרם הספיק לטעום, קם אחד השומעים ואמר: "יקירי, הפסקת באמצע הברכה, צריך אתה לברך שוב!". ואכן בירך הבחור שנית. וכאן קם חכם נוסף והעיר: "צריך אתה כעת לברך בשלישית! שהרי הברכה הראשונה עלתה לך בדיעבד, אם כן הברכה השניה היתה מיותרת ונחשבת לברכה לבטלה, נמצא אפוא, שהברכה השניה חשובה כהפסק בין הברכה הראשונה שהיתה כדין לבין האכילה, ומשכך, עתה עליך לברך בשלישית כדין, ואז תוכל לאכול!!" 

הצדק עם מי? האם אכן על הבחור לברך בשלישית על המשקה?

תשובה לשאלה א':

אין צריך לברך שוב, וכמו שכתב ב'שערי תשובה' בשם ה'תבואות שור' (סימן ר"ו סק"ד) וזה לשונו: "אם הביאו לפניו שלשים אגוזים או תפוחים, ודעתו לאכול כולם, והוא טועה בדעתו שסובר שצריך לברך על כל אחד בפני עצמו, כשנודע לו האמת, אין צריך לברך שנית, דלא דמי ל'נמלך' שלא היה בדעתו לאכול ונתחדש לו אכילה, אבל בזה שלא נתחדש לו כלום, למה יברך". (וע"ע בספר 'וזאת הברכה' בבירור הלכה סי' ל"א).

תשובה לשאלה ב':

כדי לדעת אם צריך הבחור לברך כעת שוב, שומה עלינו לברר, האם עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע הברכה נחשבת להפסק או לא. והיה אם אמירה זו חשובה כהפסק, ממילא הברכה השניה נאמרה כדת וכדין, ואין לחזור ולברך בשלישית. אך על הצד שאין עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' נחשבת להפסק, אם כן לא היה למברך לברך בשנית, ומאחר והברכה השניה יצאה לבטלה, לכאורה נחשבת היא להפסק ועליו לברך בשלישית.

ובכן, נראה כי בנידון זה נחלקו רבותינו הפוסקים, וכדלהלן:

כתב המשנ"ב (סימן קכ"ד ס"ק כ"א): "אם שמע ברכה שחייב בה, והוא מתכוין לצאת ע"י המברך, כברכת שופר ומגילה וקידוש וכיוצא, אין לענות ברוך הוא וברוך שמו, שכן הדין הוא ש'שומע כעונה', וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא, והוי הפסק בברכה. ועיין בחיי אדם שנשאר בצריך-עיון לעניין דיעבד. ונראה לי, שבדיעבד אין להחמיר בזה". מבואר אפוא, שדעת המשנ"ב היא, שבדיעבד כאשר ענה השומע ברוך הוא וברוך שמו, באמצע ברכה שהוא יוצא בה ידי חובתו - אינו צריך לחזור ולברך. וכן כתב בספר "מעשה רוקח" (פ"א מהלכות ברכות הי"א, ציינו המשנ"ב שם), שאם בדיעבד המברך בעצמו בירך ואמר: ברוך אתה ה', ברוך הוא וברוך שמו, אלקינו מלך העולם וכו', אף ששינה ממטבע הברכה שתיקנו חז"ל, וכי בשביל זה נאמר דהוה ליה כמי שלא בירך ויחזור לברך?! הא ליתא (זה אינו), כדכתב הרמב"ם (שם ה"ה) ובכסף משנה, שאם שינה ממטבע שטבעו חכמים, אם אמר שם ומלכות, לית לן בה, עיי"ש.

אולם, בספר ערוך השולחן (סימן קכ"ד סעיף י') נאמר: "כתב הטור, שהרא"ש אביו היה נוהג לומר על כל ברכה שהיה שומע 'ברוך הוא וברוך שמו', שהרי אפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם צריך לברכו, כל שכן צדיקו של עולם יתברך ויתעלה, וזהו שאמר משה (דברים ל"ב, ג'): כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ. ופשוט הוא דזהו בסתם ברכות שאין העונה צריך לצאת בה, אבל כשצריך לצאת בה, כמו ברכות של קידוש והבדלה ושל תקיעת שופר ושל מקרא מגילה, אסור לענות, דהוי הפסק. ומטעם זה יש הרבה מן הגדולים שאין דעתם נוחה מזה, מפני ההמון שאינם יודעים זה וסוברים שחיוב הוא על כל ברכה לענות ב"ה וב"ש, ואינם יוצאים בברכות חובה מפני שעונים גם באלו"[1]. ולפי שיטה זו, הסוברת שאם השומע אמר ברוך הוא וברוך שמו, הרי זה הפסק ולא יצא ידי חובתו, אם כן לכאורה גם אם המברך בעצמו הפסיק, נחשב הדבר להפסק.

ולכאורה נוכל לומר, שמכיון שכלל גדול בידינו ש'ספק ברכות להקל', אם כן נוכל 'לסמוך' על השיטות הסוברות שהברכה הראשונה לא עלתה למברך, וממילא טוב עשה שבירך בשניה, ואינו צריך לברך כעת פעם נוספת!

ויש עוד להוסיף ולדון: אדם המברך ברכה אחת פעמיים, כגון שבירך ברכת שהכל, וחזר שוב על הברכה, האם ברכתו השניה (שיצאה לבטלה) נחשבת כהפסק (וצריך לברך בשלישית)?

ובכן, מוסרים בשמו של הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, שמי שבירך על מים שהכל נהיה בדברו, וטעה ובירך שוב שהכל - יברך פעם שלישית שהכל נהיה בדברו, מהטעם הנ"ל, שהברכה השניה אינה נחשבת לברכה, מפני שהיא היתה ברכה לבטלה.

אולם, בספר "שמירת שבת כהלכתה" (פרק מ"ז הערה רי"ח) הביא שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, הסתפק בשאלה הנ"ל, וכתב בתחילה כסברת הגאון רבי שמעון שקופ, שלא מסתבר שברכה לבטלה תוכל להיחשב לעיקר ברכה, וממילא היה נראה שצריך לחזור ולברך. אך לבסוף חזר בו וכתב שיותר נראה, שכיון שמה שחזר ובירך, הרי זו ממש אותה ברכה, אם כן יתכן שאין זה נחשב הפסק, אף על פי שהיא ממש לבטלה, וממילא לא צריך לחזור ולברך.

לאור דברי רבי שלמה זלמן אויערבאך נמצאנו למידים, כי אף אם נאמר שהברכה השניה בשאלתנו היא ברכה לבטלה, מכל מקום לא יחזור לברך בשלישית. וכל שכן בנידון דנן שנהג כן בטעות, (שההפסק נעשה בשגגה).

לסיכום: מספק אין הבחור צריך לברך בשלישית, וברכתו הקודמת (הראשונה או השניה) עלתה לו.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.