הכי יקר שיש: על בגדים ומה שביניהם

את רבקי הכרתי לפני שנתיים, כשעברנו לגור דירה בדירה הקטנה שלנו, אי-שם, באחד הפרויקטים הצפוניים והמרוחקים במיוחד. לשתינו לא הייתה משפחה באזור. כך הפכנו להיות חברות טובות במיוחד.

כשנולדו שלומי שלי וברוכקה שלה בהפרש של חודש, היינו חברות של ממש. יחד ערכנו קניות, התייעצנו וקנינו בגדים לקטנים שלנו לבית וגם בגד יפה כדי לנסוע אתו לסבתא. 

אז עוד לא בלט השוני בינינו. הוא הגיע בגדול כעבור חודשיים נוספים, כשאחי התחתן בתקופה שבה התחתן גיסה של רבקי.

"קניתי חליפה מקסימה לשלומי", סיפרתי לרבקי. "אם את רוצה, יש בבזאר המציאות עוד כמה חליפות כאלו. כמעט קניתי גם לך, אבל בסופו של דבר החלטתי לשלוח אותך לשם, שתראי ותחליטי לבד אם הבגד הזה מוצא חן בעינייך". הראיתי לרבקי את החליפה. "כדאי לך למהר לקנות חליפה כזו גם לברוכקה שלך, לא נשארו שם הרבה". רבקי שתקה. 

אחרי מספר ימים, כששאלתי אותה אם היא כבר קנתה בגד לברוך, הנהנה רבקי בראשה, ובלי הרבה חשק הוציאה את הבגד מהשקית. לרגע נעתקה נשימתי. אם הייתה החליפה שקניתי לשלומי נחמדה למראה, הרי שהחליפה שקנתה רבקי לבנה נראתה כלקוחה היישר מארמון המלוכה. 

"איפה"... שאלתי את רבקי והשתתקתי מיד. רציתי לשאול אותה איפה היא מצאה בגד כזה, אבל החלטתי בסופו של דבר שזה ממילא לא משנה. "רבקי, כמה הוא עלה, הבגד הזה?" שאלתי מסמיקה. "אם את לא רוצה את לא חייבת"... הוספתי במהירות, אבל רבקי הניעה את ידה בביטול. "ארבע מאות ועשרים ושניים שקלים", אמרה לי באדישות. "רואים שמדובר בבגד מושקע מאוד", אמרתי. "חמותי ביקשה ממני לקנות לברוכקה בגד יקר. היא הבטיחה שתשלם. חשוב לה מאוד שהוא ייראה יפה", אמרה רבקי בשפל קול.

אמא שלי תמיד הייתה אומרת לאחיותיי הגדולות: "אינכן צריכות להשקיע הרבה כסף בבגדים לילדים קטנים. דבר ראשון, כי ילדים נוטים ללכת, לרוץ, לקרוע ולהתלכלך, וזה בריא וחשוב. חבל להגביל אותם רק מפני שהבגד שלהם שווה משכורת. דבר שני, ממילא יגיע היום שבו תהיו חייבים להלביש אותם היטב, כדי שייראו יפה. בינתיים תקפידו על בגדים מכובדים ונקיים. זה מה שילדים קטנים צריכים".

על ברכי המשפטים האלו גדלתי, איתם גם הזדהיתי וחשבתי שאמא שלי אכן צודקת. לרכוש בגד לתינוק במחיר של ארבע מאות שקלים? לרגע לא עלה בדעתי לעשות דבר כזה. מההיכרות הקצרה שלי עם רבקי היה נראה לי שהקנייה הזו נוגדת גם את אופייה, אבל אי-אפשר לדעת... לידידות בינינו עדיין לא מלאו שנתיים. הילדים זה עתה הגיחו לשמי חיינו, אולי אני פשוט לא מכירה אותה?

אחרי שבועיים הבנתי שאני מכירה אותה מצוין, אבל מהיום כנראה אצטרך להכיר גם את חמותה. משפטים כמו: "חמותי רוצה"; "חמותי ביקשה"; "חמותי שילמה" – נשמעו יותר ויותר. פעמים רבות אמרתי לרבקי שהיא לא צריכה להתנצל, וזה בסדר. מצדי היא יכולה לקנות לבנה כל מה שהיא חושבת שמתאים להם, וכל מה שהיא מוצאת לנכון. ממילא היא זו שמשלמת, לא אני.

רבקי הייתה אומרת לי שהיא לא נהנית מהבגדים, והיא רוכשת אותם רק בגלל חמותה. הכיסוי בדמות החמות הרגיז אותי, ולפעמים לא הצלחתי להתאפק ונתתי דרור ללשוני: "את יודעת, יש כאלו שנאלצים לגור בדירות פאר או לרכוש בגדים יקרים או משחקים מיוחדים, רק בגלל אחרים... שוויגער כזו היא עניין של מזל". רבקי הציצה בי פגועה ולא השיבה.

בן דודי התארס עם גיסתה הצעירה של רבקי. "יופי, ניפגש בחתונה של גיסתך", אמרתי לה, והרגשתי שלא כל-כך יופי. אם בכל שבת נראה בנה כמו נסיך שיצא זה עתה מספר חלומות כלשהו, איך הוא ייראה בחתונה?

גם רבקי לא נראתה מרוצה במיוחד. ראיתי את זה לפי החיוך העקום שלה. אם את פוחדת שאקנא, תהיי רגועה. אני משתדלת מאוד לעבוד על המידה הזו, ואת, רבקי, מספקת לי הזדמנויות רבות לכך, חשבתי לעצמי בשקט.

לא היה לי היכן להשאיר את שלומי. הלבשתי לו את הבגד היפה ביותר שקיבלתי ליום הולדתו השני ויצאנו יחד לחתונה.

ברוכקה היה שם, לבוש כמו תמיד בחליפה מיוחדת. "הוא נראה יפה כל-כך", אמרתי, מקווה שצליל קולי לא השתנה במאום. היה לי קשה לראות את נסיך החלומות לבוש בבגד שאני יכולתי רק לחלום עליו או לנפנף לו לשלום מבעד לחלון הראווה.

מאי-שם הגיעה גם חמותה של רבקי. איחלתי לה בחום ובלבביות מזל-טוב. היא השיבה לי בשמחה ושאלה אותי מה אני אומרת על הנכד שלה. "חמוד מאוד", אמרתי. "שובב ופעלתן. נכון, ברוכקה?" הילד השיב בחיוך שובה לב, אבל סבתא שלו לא הבחינה בחיוך הזה. "והחליפה?" היא שאלה, ופתאום שמעתי בקולה את הכמיהה. מין צליל מוזר התלווה לשאלה, כאילו מדובר בדברים הרי-גורל וכאילו היא לא דנה בבגד של ילד שהיום הוא לובש, ומחר מוכתם באקונומיקה; היום מפאר אותו, מחר כבר קטן עליו...

"נהדר, כמו כל הבגדים של הנכד שלך". "כן", עיניה של הסבתא אורו והיא המשיכה: "אני אוהבת מאוד לראות ילדים לבושים יפה. אמרתי לרבקי שתקנה לו בגד יפה, בכל מחיר שיעלה, ונעליים – קנינו נעליים בשש מאות שקלים. המוכר הבטיח לנו שמדובר בנעליים איכותיות מאוד שלא יתבלו והלק לא יתקלף". 

אורחת הסיחה את תשומת לבה של הסבתא. נשארנו אני ורבקי, ברוכקה ושלומי. הבגד בחמש מאות שקלים והבגד בתשעים; הנעליים של ברוכקה בשש מאות, והנעליים של שלומי בחמישים. 

"לא ידעתי שאפשר להשיג נעליים מידה עשרים ושלוש בשש מאות שקלים", אמרתי מופתעת. "יופי, אז עכשיו את יודעת", פניה של רבקי היו אדומות, והיא התיזה את המילים במהירות ובמרירות. "יש נעליים יקרות כמו שיש עציצים יקרים מאוד. הנה, תסתכלי".

הבטתי סביב. כל שולחן קושט בזר פרחים מרהיב. "ברוכקה הוא כמו שולחן במשפחה הזו", המשיכה רבקי להתיז, "כמו שולחן שצריך לכסות אותו במפה יפה ולשים עליו עציץ יפה ולקשט בצלחות מהודרות. הוא כמו... כמו עציץ שכדאי שיהיה מושלם. חמותי מסתכלת על הבגדים שברוכקה לובש ובודקת את המותג. היא בוחנת את הנעליים ואת טיבם ומבררת לגבי החנות שבה נקנו. אין נכד, אין חכמות, אין התקדמות ואין התרגשות ממילים חדשות או מהתנהגויות מרשימות. יש בגדים ונעליים, זה מה שחשוב. השבתות שבהן אני נמצאת שם הן סיוט בעבורי. סיוט. אין דבר כזה שילד יסתובב עם פיזמה, אין. הוא מחויט בבגדי הפאר שלו משעת הקימה עד שעת ההשכבה ועד בכלל. אני צריכה לשמור שהבגד לא יוכתם, חלילה, שיאכל בזהירות, שישתה בזהירות, שלא ינהג בפזיזות... כאילו מדובר בקריסטל יקר או בעציץ ולא בילד חי, נושם מתפתח, שבריאותו הנפשית חשובה לי הרבה יותר מבגדיו".

שתקתי. שלומי לבוש אצל חמותי בפיזמה ואוכל שוקולד שסבתא נותנת לו לפעמים למרות מחאותיי. סבתא קונה לו מתנות בעשרה או בעשרים שקלים, אבל נהנית מכל מילה חדשה ומתמוגגת מהחכמות שלו. "זה לא קל", אמרתי לרבקי. "איזה לא קל?" היא גיחכה. "זה סיוט, זה נורא קשה, זה"... לרגע שתקה רבקי, וכשהתארכה שתיקתה, איחלתי לה מזל-טוב והלכתי.

חגים וימים טובים, ראשי שנה וחודשים חלפו עלינו. בנה של רבקי גדל. גם ציבי, התינוקת שבאה בעקבותיו, זכתה לבגדים מפוארים בשווי של מאות שקלים. היא הייתה תינוקת קטנה שלבושה בחליפות שמחירן התקרב לאלף שקלים. מידי פעם הייתי פוגשת את הסבתא המסורה מגיעה לביקורים ומביאה עימה בגדים יקרים. ראיתי אותה הולכת עם הילדים לטייל ומבקשת מהם להתנהג יפה. התנהגות יפה כללה אצלה הליכה מטופטפת וחיילית; חלילה מלהתקרב לארגז חול; שלא יעזו לעלות למגלשה בגינה או ללקק קרטיב. "ילדים צריכים להיראות יפה", היא הייתה אומרת לי ומביטה במורת-רוח בילדים שהתפלשו בחול או טיפסו על מתקנים גבוהים.

במשך הזמן יצא לי לשמוע משפטים רבים כמו: "אפשר לחשוב שהיא מיליונרית. בעלה אברך כולל והיא גננת משלימה. אחר-כך מתפלאים איך משפחות מתמוטטות כלכלית". "נכון, בסוף כולנו נצטרך לתמוך בה". "יש כאלו שלא חושבים מטר קדימה. קודם קונים, אחר-כך רואים אם זה מתאים להם"... "תגידו לי, אי-אפשר לקנות בגדים בפחות משלוש מאות שקלים? אני כבר לא מדברת על הכסף, סתם, על החינוך של הילדי..." 

אף פעם לא התערבתי, אף פעם לא אמרתי: "תשמעו, יש לי משהו לומר לכן", כי לא היה לי מה לומר, וגם את מה שכן רציתי לומר, החלטתי להצפין עמוק וחזק בקרבי בלי לערב איש. 

רק אני רואה לפעמים את רבקי צועדת מחויטת, לצידה ילדים חנוטים. "חמותי מגיעה", היא אומרת ומביטה בייאוש בבן השנתיים הלבוש בחליפה לבנה ומנסה להשתחרר מקישורי העגלה. בעיניה חשש ופחד, ואני רק רוצה להחביא את הילדים המאושרים שאצים על מתקני הפארק ואמותיהם מדברות על ההיא, שקונה הכול הכי יקר שיש.

באדיבות השבועון לבית היהודי "מרוה לצמא" 1800-222-611