אלמנה שמבקשת משכניה שלא יעזבוה לבד בימי ההפצצות

בחודש טבת תשס"ט, כשמאות חיצי מוות נשלחו מידי יום מרצועת עזה על ידי אויבינו ימ"ש אל יישובי הדרום, שאול נשאל מו"ר שליט"א בשאלה חמורה ביותר, עד שהחליט שלא להכריע בה אלא לאחר התייעצות עם שניים מגדולי דורנו.

הנה בימי המלחמה, רבים מהתושבים עזבו מתוך פחד ואימה את בתיהם ששמשו מטרה לבליסטראות האיומים, ונדדו למקומות אחרים שהיו שקטים. ומעשה היה בבניין בו דרו עשרה משפחות, והחלו בעלי הדירות לנטוש את הבניין בזה אחר זה, עד שנותרו רק שתי דירות שטרם עזבום בעליהם - בדירה אחת דרה אלמנה זקנה (שמטעמים שונים לא יכלה לעזוב את המקום), ובשניה, משפחה שהחלה בהכנות לקראת 'היציאה לגלות'. והנה, מבחינה האלמנה כי שכניה האחרונים מתארגנים לקראת עזיבת המקום. פנתה השכנה אל בעל הדירה בתחנונים: "אנא אל תעזבוני לבדי, אני נורא פוחדת להישאר בודדה ויחידה בבניין, ובפרט בשעת האזעקות וירי הטילים..."

מיהר השכן אל מעונו של מו"ר, ושטח בפניו את השאלה: היאך עלינו לנהוג במצב שכזה, האם מותר לנו לעזוב כדי להציל את נפשנו (שהרי 'חייך קודמים'), או שמא עלינו להיעתר לתחינת האלמנה ולהישאר עמה?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

טוב יעשו שכני האלמנה אם ישארו עמה, כי 'צדקה תציל ממוות', ואין לך צדקה גדולה מזו, להישאר בצוותא עם אשה גלמודה המבקשת זאת. והרי אומרת התורה (שמות כ"ב, כ"א-כ"ג): כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי וכו', והרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ומכלל לאו אתה שומע הן, ששכר טוב וחיים טובים שמורים למי שמשכיל להרנין לב אלמנה ומצילה מיגון ופחד. ונאמן הוא בעל הגמול, דיין אלמנות, שישלם שכרו של השכן בכל טוב.

אולם, אם השכנים לא מסוגלים להתגבר על פחדם, אינם חייבים להישאר, מאחר ופחד גדול יש בו חשש סכנה[1]. וה'מגן אברהם' (סי' קנ"ו) ציין לדברי הגמרא במסכת שבת (ל"ג:), שם מסופר שרבי שמעון בר יוחאי ובנו התחבאו מפני הרומאים בבית המדרש, ובכל יום היתה אשת רבי שמעון מביאה להם לחם ומים לבית המדרש, וכאשר גזירת הרומאים התחזקה, אמר רבי שמעון לבנו, שמכיון שנשים דעתן קלה, חוששני שמא הרומאים יצערו בעינויים קשים את אמך, עד שתגלה היכן אנחנו מסתתרים, ולכן ברחו ונחבאו במערה. ומדייק ה'מגן אברהם': "משמע שמותר לאדם לברוח כשיש סכנת נפשות, אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו". ולכאורה הוא הדין בנוגע לשאלתנו.

לכן נראה, שאם השכנים נתקפים בפחד גדול אין עליהם חיוב להישאר. אך אם ישכילו להתגבר על פחדם, נאמר עליהם אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' (תהלים מ"א, ב') - צא ולמד למה זכתה רות המואביה כשלא השאירה את חמותה לנפשה, אלא גמלה עמה חסד ונשארה עמה. ושכר מעין זה צפון לכל מי שהולך בדרך זו.

והוסיף מו"ר לספר: שאלנו את השכן: "האם עבור משכורת של עשר אלף דולר לכל יום היית נשאר בביתך?", השיב הלה: "עשר אלף?! אפילו בעד חמשת אלפים הייתי נשאר...", "אם כן", אמרנו לו, "דע לך יקירי כי עבור כל יום תזכה במאה אלף...".

והוספנו להראות לו את הנאמר במשנ"ב (בסימן קנ"ו ס'"ב): "והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי (של ההשתדלות בפרנסה) שאי אפשר בלעדו, ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר", ובשער הציון (סק"ג) כתב: "וכדי שלא ירמה אותו היצר, יתבונן אילו הוא היה מתחייב לזון את חברו ולהלבישו לפי ערכו, מה היה אומר אז איזה דבר הוא הכרח". וכשם שבדברי השער הציון מצינו "מודד" לעניין העיסוק בפרנסה, כך גם כאן קיים "מודד" - אילו עבור ממון רב היה נשאר, ראוי שישאר אף עבור האלמנה.

על כל פנים, אם היה מוגדר המצב כ'שכיח היזיקא', כמובן שניתן לעזוב וללכת למקום מבטחים, שהרי במסכת פסחים (ח':) מבואר, שאף ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, במקום שההיזק מצוי - יש לחשוש.

וכאשר הציג מו"ר שאלה זו לפני הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א, השיב, כי הדבר תלוי במדת הבטחון של השואל, אם הוא בעל דרגה גבוהה של אמונה ובטחון - ישאר עם האלמנה, אך אם אינו בדרגה הזו יכול לעזוב את המקום[2].

מו"ר הציג שאלה זו גם לפני הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, בעל 'אילת השחר', והשיב: אם בשביל בנו שלא ישאר לבד היה נשאר, מותר לו גם להישאר בשביל האלמנה המסכנה הזו. והוסיף בעל 'אילת השחר': לרבינו אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, היה דרכון לצאת מגיא ההריגה, אלא שבנו המצוין נפתלי בונם, שבר את רגלו, והחליט רבינו אלחנן שלא לברוח ולהשאיר את בנו לבד, ולבסוף נספה על קידוש ה'. הרי שמותר לאדם להישאר במקום סכנה, ולא להשאיר את בנו לבד, וכן מותר לנהוג כך גם ביחס לאלמנה.