מעשה משעשע: הבחור מצא מציאה, והתחייב לעני שיתן לו צדקה...

מעשה שהיה בבחור שהלך ברחוב בשבת קודש, לפנות ערב, ולפתע הבחין בשטר של 100 דולר מונח בצד המדרכה. כיון שלא בכל יום מזדמן להיתקל במציאה שכזו, ועד צאת השבת לא היה עוד זמן רב, החליט הבחור להניח את רגלו על גבי השטר, באופן שנעלו כיסתה עליו, והחליט להישאר במקום עוד זמן מה, עד לצאת השבת. [ויעויין ברמב"ם בפ"כ מהלכות שבת ה"ז, ובגר"ז בסי' רס"ו ס"כ, שכתבו כי אם מצא מציאה בשבת, אף על פי שהיא מוקצה, מותר לשבת ולשמרה עד למוצאי שבת].

לפתע עבר במקום אחד מעניי השכונה ואמר לו, "יקירי, אני יודע על מה אתה דורך... לא נעים לומר, אבל כבר בבוקר ראיתי את השטר, ותכננתי ליטול אותו לעצמי לאחר השבת... והרי אני 'עני המהפך בחררה'[1]". השיבו הבחור: "וכי כבודו שכח שבראיה בעלמא (ללא מעשה קניין, כגון הגבהה) אין אדם זוכה במציאה! הרי זו גמרא מפורשת - 'ראיה לא קני' (בבא מציעא דף ב' ע"ב)... אך בכל זאת בֹּא לביתי במוצאי שבת, ואתן לך 100 שקלים, בתורת צדקה!"

ויהי בצאת השבת, הרים הבחור את השטר, והנה הוא מגלה שעל צידו השני נכתב בגדול: "דפוס עזרא" - מדפיסים הכל חוץ מכסף... טלפון:...!

התברר שאמנם מצד נראה היה השטר כמאה דולר לכל דבר, אך למעשה לא היה השטר אלא פרסומת של בית-דפוס... הבחור התאכזב לגלות שהמציאה הגדולה התבררה כחפץ שאין לו ערך, ולחינם התעכב במקום, ועכשיו עוד יבוא העני ויתבע את המאה שקלים...

ואכן כך היה. העני מגיע לבית הבחור, ופניו קורנות מאושר, ביודעו שהנה - הוא עומד לקבל לידיו את מה שהבטיח לו חבירו...

"אתן לך את ה'מציאה' עצמה יקירי"... אמר הבחור. והסביר: "הלא התחייבתי רק משום שחשבתי שזכיתי במציאה הגדולה, ומאחר שנתברר שטעיתי הבטחתי בטלה"! אך העני ביקש להעיר: "הרי כבודו לא התנה כלל את תרומתו בזכייה במציאה. לא אמרת שתתן את המאה שקל מתוך המאה דולר, אלא זו היתה סתם צדקה..."

ופנו השניים לבית הרב המקומי, כדי שיורה להם, מהו הדין במקרה מרתק זה?...

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

הבחור אינו חייב ליתן את הממון לעני, משום שזוהי צדקה בטעות, שהרי לא היה מוכן ליתן סכום כה גדול לעני אילולא היה זוכה במציאה, ו'אנן סהדי' (אנו עדים) שלא נדר אלא משום שחשב שיש לפניו "מציאה", והתרצה ליתן חלק ממנה לעני, וממילא, עתה שהתברר שאין כאן מציאה, כי אם דמיון כוזב ו'עורבא פרח', אם כן התחייבותו היתה בטעות, ופטור מלתת את מה שהבטיח.

וכמו שמבואר ברמ"א (יור"ד סי' רנ"ח סעיף ב'), שאם נדר לצדקה בטעות, אינו כלום (וכדעת בית הלל במסכת נזיר דף ל"א ע"א, שהקדש בטעות אינו הקדש). וכן כתב הרמ"א (יור"ד סימן רל"ב סעיף ו'): "האומר 'אם היה פלוני אצל זה הדבר, אתן אלף זוז לצדקה' (והיה סבור שבודאי לא היה שם), והיה שם, פטור, דהוי נדר בשוגג" (וע"ש בט"ז ס"ק י"ב). וכתב הש"ך (יור"ד סי' רנ"א סק"ט): "כתוב בתשובת ר"א מזרחי (סי' נ"ג), דבכל דיני נדרים והקדשות, סומכין על פי האומדנא, ועל פיהם הם דנים בהם, וכן הולכים בתר אומדנא דעניים". ולכן גם בנידון דנן יש לילך אחר האומדנא, ולפטור את הבחור מנתינת הממון!

עני המהפך בחררה

ויש לדון: אילו אכן היה מדובר בשטר אמיתי, האם היתה מתקבלת טענת העני שהוא נחשב 'עני המהפך בחררה'?

ויש להשיב: הנה כתבו התוספות במסכת קידושין (דף נ"ט ע"א), שאדם העומד לקנות חפץ וחבירו מקדים וקונה, נקרא "רשע", כי למה הקדים לקנות חפץ שטרח חברו לקנותו, ילך ויקנה במקום אחר, אבל עני שעמד לזכות בחפץ שהוא הפקר, מותר לחברו להקדימו ולזכות בו, כי לא ימצא במקום אחר חפץ הפקר.

ואמנם שיטת רש"י (שם) היא, שדין עני המהפך בחררה שייך גם בהפקר, אך מכל מקום, נראה שאין זה שייך בנידון דנן, שהרי שנינו (במסכת בבא מציעא דף ט' ע"ב): "היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחבירו תנה לי, נטלה (חבירו) ואמר 'אני זכיתי בה', זכה בה", וכתב רבינו החתם סופר (בחידושיו לקידושין שם), שבאה המשנה להשמיע לנו שלא שייכת כאן סברת עני המהפך בחררה, שהרי "רכב וראה מציאה מרחוק, מה היפוך יש בזה", ואפילו במקרה שנשא ונתן ולא גמר פיסוק דמים, כתב המרדכי (ב"ב סי' תקנ"א) שאין זה נחשב ל'היפוך' (ויכול אחר לבוא לקנות את המקח), וכל שכן במקרה בו עוסקת משנתנו, שבו הרוכב על הבהמה רק ראה את המציאה וביקש מחבירו שיתנה לה, ולא עשה מעשה של 'היפוך' בה[2].

והוא הדין לענייננו - העני לא עשה שום מעשה של 'היפוך' במציאה, ובפרט שמדובר בחפץ 'מוקצה' שלא היה ניתן כלל לזכות בו בשבת, ולכן גם לשיטת רש"י מותר להקדים את העני ולזכות בממון.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.