טבעת נישואין מזהב שהתגלתה כעשויה מנחושת

מעשה ביהודי יקר שהביא את טבעת הנישואין של אשתו לצורף, לצורך תיקון קל. "אתה בטוח שזו טבעת נישואין?", שאל הצורף, "בודאי", השיב הבעל, "מדוע אתה מתפלא?". השיב הצורף: "טבעות נישואין הלא עשויות מזהב, ואילו זו עשויה מנחושת!..."

הבעל הנרעש, שכבר חלפו שש שנים מאז נישואיו, החל להתרוצץ בין הפוסקים כדי לדעת את דינו - האם חלו קידושיו או לא? אמנם, מצד אשתו, אף שהיתה סבורה בשעת הקידושין שהטבעת עשויה מזהב - אין בעיה, שהרי תחת החופה מדגישים באוזניה כי שוויה של הטבעת היא פרוטה[1]. אולם, הבעל חשש שהקידושין לא חלו, משום שאולי הטבעת לא היתה שלו מעולם, זאת לאור המבואר במשנה (במסכת בבא בתרא פ"ג ע"ב) ובשולחן ערוך (חו"מ סי' רל"ג ס"א), כי אדם שמכר לחבירו סוג פרי אחר, או סוג מתכת שונה מזו שביקש הקונה - אין המקח חל, ושניהם יכולים לחזור בהם. אם כן, נמצא שהבעל, שקנה בשעתו את הטבעת בתור טבעת זהב, ולמעשה קיבל טבעת נחושת, לא קנה את הטבעת, וממילא גם לא יכול היה לקדש בה, שכן אין אדם יכול לקדש בטבעת שאינה שלו!

האם אכן חששו של הבעל מוצדק?

תשובה

מורנו ורבנו שליט"א, שנדרש להכריע בנידון, העלה שחלו קידושיו של החתן 'כדת משה וישראל', וזאת מחמת הנימוק הבא:

אף אם נאמר שאכן טבעת הנחושת לא הפכה לרכושו של הבעל, במקרה זה תבוא הלכה אחרת לעזרתו: מוכר הטבעת נחשב כבעל חובו של הבעל, שהרי כספו נמצא ברשותו, וממילא, בעת הקנייה נעשתה טבעת הנחושת למשכון בידי הבעל, תמורת החוב שחייב לו המוכר. משכון מסוג זה מכונה 'משכון שלא בשעת הלוואתו', דהיינו, אין הוא כמשכון רגיל שניתן למלוה בעת ההלוואה כבטחון לכך שהחוב ישולם, אלא הוא כמשכון שתפס המלוה מן הלווה לאחר שהלה לא עמד בתנאי התשלום.

ומכיון שתופס הבעל את הטבעת בתור משכון על המעות שנתן, ממילא יכול לקדש בו אשה. וזאת על פי מה שכתב השו"ע (אבהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ב): היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה, הרי זו מקודשת. וכתב הרמ"א, שיש אומרים, שזה דוקא במשכנו שלא בעת הלוואתו. (וע"ע בספר חשוקי חמד על מסכת בבא בתרא דף צ"ה ע"א).   

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.