קראה את שֵם בנה על שם אביו הנעקד, ולבסוף בא ההרוג ברגליו...

מעשה שהיה בימי השואה האיומה, באשה אחת שנלקח ממנה בעלה למשרפות. נותרה האלמנה הגלמודה במחבה, מעוברת מבעלה. כעבור מספר חודשים ילדה בן זכר, וכדי ליתן שם טוב לבעל נעוריה היקר, החליטה לקרוא את שם התינוק על שמו - "דן"!

והנה, הסתיימה המלחמה, ויגדל הילד, וביום מן הימים, בעוד האשה ובנה יושבים בביתם, דפיקות נשמעות בדלת... היה זה הבעל האהוב, דן! הוא סיפר כי בדרך לא דרך הצליח להימלט לברית המועצות, ובחסדי השם זכה לחזור אל אשתו ובנו, שעד כה טרם ראהו. אי אפשר לתאר את השמחה שהיתה באותו בית. בני הזוג בירכו והודו על כל הטוב אשר גבר ה' עליהם חסדו.

שאל האב את בנו: "מהו שמך בני יקירי?", "דן", השיב, "אני קרוי על שמך אבי". כששמע האב כי שם בנו הוא כשמו, נבהל ונפל ברוחו, "הרי המנהג הוא (מנהג בני אשכנז), שלא לקרוא על שם אדם שעדיין בחיים. ומלבד זאת, היתכן שאב ובנו יהיו קרויים באותו שם?!..."

מיהר האיש ושטח את שאלתו המעניינת לפני חכמי ישראל: האם יש לשנות את שמו של בני, או שמא מאחר וכבר נקרא כך, אין לשנות את שמו?

תשובה

בשאלה זו דן בשו"ת משנה הלכות (חלק ט' סימן רמ"ח), ונביא כאן את תמצית דבריו:

ישנם ראיות שבזמן הראשונים היו קוראים על שם הסב, אפילו הוא חי. הנה למשל רבינו הרמב"ן, נשא בנו את בתו של רבינו יונה, ובתו של רבינו יונה ילדה בן זכר בטולידה, והיה לו לקרותו 'משה', על שם אביו הרמב"ן, אלא שאמר הרמב"ן, שאף על פי שצריך לקרותו על שמי, אני רוצה שיקרא 'יונה', על שם רבינו יונה (אבי אמו של התינוק, שנפטר באותו הזמן), משום שנאמר 'וזרח השמש ובא השמש', עד שלא כבתה שמשו של זה, זרח שמשו של זה. וכן היה שנפק מיניה (שיצא ממנו) 'גברא רבה', והיה רב וגדול בישראל (כך מובא בתשובת הרשב"ש סי' רצ"א). ומבואר, שהיו נותנים שם על שם החיים (שכן ראינו שעמדו לקרוא את שם התינוק על שם הרמב"ן על אף שהיה חי).

ויתרה מזו, מצינו בחז"ל שנקרא הבן בשם אביו, ואפילו שהיה האב עדיין חי, ונציין מספר דוגמאות לכך: א) במסכת עירובין (פ"ה:) מסופר על בונייס בן בונייס (ועל כרחך שבחיי אביו נקרא כן, כמו שאמר לו רבי כשתגיע אצל אביך אמור לו וכו', הרי שאביו היה קיים). ב) בירושלמי (נזיר פ"ד ותוספתא נדה פ"ה) מובא מעשה ברבי חנינא בריה דרבי חנינא שהדירו אביו מן הנכסים. ג) בירושלמי (יומא פ"ו) מסופר: "ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה זו אני מת. אמרו לו: למי נמנה אחריך? אמר להן: הרי נחוניון בני לפניכם. הלכו ומינו את נחוניון, וקינא בו שמעון אחיו". ד) בתשובת המהר"י אסאד (יור"ד סי' רמ"ז) כתב שכבר מצינו כן בדברי הימים (א', פ"ב פס' נ'), שם מבואר שחור קרא את שם בנו כלב, כשם אביו, והיה זה בחיי אביו.

ולכן, על אף שמקפידים בני אשכנז, שלא לקרוא על שם אדם שעדיין בחיים, במקרה דנן שכבר קראו כך לילד, ניתן להשאיר כך את שמו, משום שמנהג זה אין בו חשש איסור, שהרי רואים אנו שהיו מרבותינו חכמי הש"ס שקראו על שם אדם חי.

ובספר חסידים (סי' ת"ס) נאמר: "נכרים שקוראים לבניהם בשם אביהם, אין בכך כלום, והיהודים מקפידים על כך. ויש מקומות שאין קורין אחר שמות החיים, אלא אחר שכבר מתו". ורבינו החיד"א בברית עולם שם כתב: "ולכל המנהגים אין אדם קורא בנו בשם עצמו. אבל ראיתי במקום אחד, איש יהודי שמו מרדכי, יקרא שם בנו מרדכי, והיה זר בעיני מאד". (ובמקור חסד הביא, שראה בספר אבן ספיר, שבארץ תימן היה רב אחד הבקי בנגלה ובנסתר, ולא היו בניו מתקיימים, וקרא שם בנו הנולד לו כשמו, ונתקיים).

ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סי' ק"ו) נשאל באחד שקרא שם בנו הנולד לו בשם אביו למחצה, היינו שאביו שמו היה 'יצחק בער', וזה קרא לבנו בשם 'בער' בלבד. ואחר שהביא הגאון ראיות משנים קדמוניות שהיו קוראים שם בניהם על שם החיים, כתב שאף על פי כן הרי כלל בידינו שדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אין אתה רשאי להתירם בפניהם, ומכל שכן במנהג זה, שהטעם שנמנעו מלקרוא לבנו בשם אביו בעוד אביו חי, הוא משום שחוששין למילתא, וחמירא סכנתא מאיסורא. ולכן הורה למעשה, לשנות את שם הילד, ולהוסיף איזה אותיות, והיינו להוסיף על שם הנולד במקום 'בער' שיקרא 'בערמן'...

ומבואר שלא שינה את השם לשם אחר, אלא שהוסיף עליו, ולכאורה צריך ביאור, למה לא שינה שמו לגמרי? ונראה להסביר, שהנה מצינו באבות ששינה הקב"ה את שמותם, מאברם אברהם, ומשרי שרה, ולא שינה שמם לגמרי, אלא הוסיף אות על שמו ושמה, ומבואר בירושלמי (בסנהדרין פ"ב ה"ו), שבאה האות יו"ד וקבלה לפני הקב"ה על כך שנטלוה משמה של שרה אמנו. ענה לה ה' יתברך: לשעבר היית נתונה בסוף בתיבה, כעת תהיי מונחת בראש התיבה - בשמו של יהושע בן נון, ונתפייסה בזה שנתנה לאיש. ומכאן נראה כי כל אות שניתנה לשֵם ונלקחה, יש לה טענות. (וביעקב ששינה הקב"ה את כל שמו, לא יעקב כי אם ישראל יקרא שמך, אפילו הכי נשאר השם יעקב. ואילו באברהם קיימא לן שכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה).

ואם כן אף בנידון דנן, אם ישנה את השם לגמרי לשם חדש, יהיה טענה לשם שלקחוהו מהאיש הזה שניתן לו כבר, וידוע מה שאמר האר"י ז"ל, שמה שנותן האב שם לבנו הוא כעין נבואה שנזרקת בו מן השמים. ולפיכך, נראה שיש לשנות את השם באופן שישאר השם הראשון ולהוסיף עליו, ובמקום 'דן' יקראו לבן 'דניאל'... עד כאן תמצית דברי המשנה הלכות.

* * *

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב, מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ, לֹא יִקָּרֵעַ (שמות כ"ח, ל"א-ל"ב). פירש רבינו האלשיך הקדוש זצ"ל, שמעיל האפוד רומז לדיבור של האדם - "אפֹד" (בכתיב חסר, כפי שנכתב בתורה כמה פעמים) בגימטריה "פה" - וכמו שאמרו חז"ל (במסכת ערכין דף ט"ז ע"א), שהוא מכפר על לשון הרע. וזהו שנאמר "שפה יהיה לפיו סביב", שאם יקניטנו אדם - לא יוציא מפיו דבר לחרפו ולהוציא עליו דיבה, אלא יכוף שפתו לתוכו, ויהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, ששכרם עצום ורב (כמבואר במסכת יומא דף כ"ג ע"א). "מעשה אורג, לא יקרע" - שלא יאמר: אענה על ריב ואחר כך אתקן. אלא יהיה דיבורו מתוקן מלכתחילה! "והיה פי ראשו בתוכו" - שדיבורו ופיו יהיו כמו לבו ותוכו, שלא יהא "אחד בפה ואחד בלב"!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.