לומר "הריני מוחל" כשאינו מסוגל למחול

יום אחד, מספר השואל, חברי הכעיס אותי מאוד, הוא פגע בי בצורה נוראה. בלילה, כאשר עמדתי לומר (לפני קריאת שמע שעל המיטה) "ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי...", השתדלתי למחול ליהודי זה, אך לא הצלחתי, לפחות לא לעת עתה, משום שעדיין יש בלבי טינה וכעס עליו, וכיצד אומר דברי שקר, הלא 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים ק"א).

ולכן הסתפקתי, אולי כדאי לומר 'הריני מוחל וסולח לכל... חוץ מפלוני', או שמא אדלג לגמרי על כל הנוסח, עד שאעביר את הטינה מלבי לגמרי...

ילמדנו רבינו, כיצד יש לנהוג במקרה שכזה?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

אדם זה צריך לומר בשמחה רבה הריני מוחל לכל מי שהרגיז אותי, כי זהו רצון הבורא יתברך שמו, וכמו שאנו אומרים בתפילה 'ונפשי כעפר לכל תהיה', וזוהי מצוה עצומה.

ונאמר במסכת שבת (דף קמ"ט ע"ב): כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (משלי י"ז) 'גם ענוש לצדיק לא טוב' - אין לא טוב אלא רע (צדיק המעניש לא טוב, וכיון שאינו טוב - הרי הוא רע), וכתיב (תהלים ה') 'כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע' - צדיק אתה ה', ולא יגור במגורך רע, כלומר, האדם הרע אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה. (ויעויין עוד במסכת ב"ב דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה אנא).

ואל יאמר אדם 'מה יועיל אם אומר את דברי המחילה, הרי בלבי איני מוחל לו באמת', שאין זו טענה, משום שאם יאמר כך בפה, אזי תחול המחילה, שכן 'דברים שבלב אינם דברים', כמפורסם בשם רבנו ישראל מסלנט שאמר כי מחילה אינה צריכה קניין, וממילא אם יאמר בפה הריני מוחל, אין זה שקר כי מחול לו. ומצינו עוד בגליוני הש"ס (בקידושין מ"ט ע"ב, בשם נימוקי מהרמ"מ), שכתב כי המבייש את חבירו וכדומה, ומחל לו בפיו, אף על פי שלא מחל לו בלבו, אמרינן ביה גם כן דברים שבלב אינם דברים.

ואשרי הגבר על יצרו גובר, וישליך במצולות ים כל חטאי חבירו, וה' יתברך ישיב לו אלפי פעמים, וישליך עוונותיו למצולות ים[1].

אמנם, לכאורה מצאנו מקור שממנו נראה שלא כדברינו, וכדלהלן:

בגמרא במסכת מגילה (דף כ"ח ע"א) מסופר על מנהגו של מר זוטרא, שכאשר היה עולה על יצועו היה אומר: "שרי ליה לכל מאן דצערן" - מחול לו לכל מי שציערני. (ומכאן מקור אמירת "הריני מוחל" לפני השינה, יעויין במשנ"ב סי' רל"ט סק"ט).

וכתב הגאון הקדוש רבי אליעזר פאפו (בעל ה'פלא יועץ'), בספרו 'אורות אילים' (שם): "הן עתה העם מקצה אומרים קודם שכיבה הריני מוחל וסולח וכו', אבל מה בצע כשאין פיו ולבו שוין, מי יתן והיה כזה יום מחר שלא יחזיק במחלוקת, וחוששני להם מחטאת, כי יאמר ה' הַכְּהָתֵל באנוש תְּהָתֵלּוּ בי, ויקצוף אלוקים על קולם. לכן עצתי היא, דמאן דאית ליה מילתא בהדיה חבריה (מי שיש בלבו טינה וכעס על חבירו), לא לימא (לא יאמר) נוסח זה, עד כי יתן אל לבו ויגמור בדעתו לעשות כן".

אולם, יתכן ודברי קודשו של רבי אליעזר פאפו מתייחסים לאדם שאומר בפיו בלילה הריני מוחל וסולח, ולמחרת יוצא נגד רעהו בחרבות, וכלשונו - מי יתן שלא יחזיק למחר במחלוקת, דהיינו, כעת הוא מתכונן לומר בפיו את הנוסח, אך כל עצמותיו תאמרנה להמשיך במריבה למחר, ולכן עדיף שלא יאמר כלל הריני מוחל וכו'. אך שאלתנו מתייחסת לאדם שאינו מתכוון להחזיק במחלוקת, אלא שיש לו כעת בעיה, שקשה לו להסיר את הטינה מלבו, וכאן נראה שבכל זאת יאמר את הנוסח, וכדלעיל[2].

האדמו"ר לא ישן לפני שמחל ליהודי...

האדמו"ר מסקולען הזקן זצ"ל היה איש קדוש, שעסק כל ימי חייו במצוות פדיון שבויים, ובהצלת יהדות רומניה. כשהגיע לאמריקה, אסף כספים רבים עבור מצוה זו. כדי להוציא יהודי מבית הסוהר ברומניה היה דרוש סכום עתק של עשרים וחמש אלף דולר, שבימים ההם ערכם היה גבוה ביותר. האדמו"ר בחכמתו ובפקחותו, היה מעביר בדרך לא דרך את הסכומים הללו לרומניה. פעולות ההצלה נעשו מתוך סיכון רב. בדרך זו הציל הרבי רבים ממוות לחיים.

באחד הימים נודע לרבי, שאחד השלוחים מעל בשליחותו, וגנב את הכסף לעצמו. במחשבתו של הרבי גאתה הדאגה ליהודי המסכן שנותר בבית הסוהר, מכיוון שכסף השחרור שהיה מיועד עבורו לא הגיע לתעודתו. הוא היה מזועזע מאוד משפל המדרגה שאליו הגיע השליח היהודי, ובנוסף לכך העיקה עליו מצוקתו של היהודי היושב מאחורי סורג ובריח ונאנק ביסוריו. הדבר פגע בו עד כדי כך שנזקק לטיפול רפואי.

בלילה, בעת חוליו, נותר עימו בנו כדי להשגיח על מצב בריאותו. והנה, הבן שומע את אביו בשעה מאוחרת בלילה מהלך אנה ואנה בחדרו. ניגש הבן לאביו ושאל: 'אבא מדוע אינך הולך לנוח מעט?', השיב הרבי: 'אינני מסוגל לומר קריאת שמע על המיטה'. 'מדוע?!' תמה הבן. ענה הרבי: 'אני מתחיל לומר הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס וכו', ובלבי פנימה אני מרגיש, כי אינני מוחל ליהודי זה. אינני מסוגל למחול לו. ואם כן, איך אוציא דבר שקר מפי?! מאידך, לישון בלי לומר הריני מוחל, אי אפשר...'

וכך נותר הרבי ער, עד שהרגיש כי הוא מסוגל למחול לו.

לישון מבלי לומר "הריני מוחל", לא עלה על דעתו, שהרי כל יהודי מפקיד את נשמתו בידי הקב"ה, כמו שנאמר "בידך אפקיד רוחי". יתכן שחלילה הוא לא יקום בבוקר, ואין זה טוב לנשמה העולה למעלה, אם יש לה טענות נגד בני אדם, ואם בני אדם יענשו על ידה. על כן מתחנן האדם קודם לכתו לישון שלא יענש שום אדם בסיבתו. (ספר "פרקי מחשבה").

החכם אמר ליהודי שביטול החמץ שלו אינו מועיל...

מעשה באדם ששרף חמצו בערב פסח, סיפר הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, ולאחר מכן אמר "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". לצידו עמד חכם אחד ואמר לו: "חוששני שלא יצאת ידי חובת ביטול חמץ!"...

תמה אותו אדם, ושאל את החכם לפשר אמירתו זו, והחכם השיב לו כדברים האלה: יש עוד מקום, לבד משריפת החמץ, בו אנו מתייחסים לעפר. בסיום תפילת שמונה עשרה אומרים 'ונפשי כעפר לכל תהיה', דהיינו שלא אחשיב את עצמי למאומה. והנה, אתמול, כאשר סיימת להתפלל שמונה עשרה, ראיתי ונתון אל ליבי, ששכנך למקום התפילה דרך בשגגה על רגלך, ואתה לא התאפקת, סטרת על לחיו.

במעשה זה הוכחת קבל עם ועדה, שנפשך לא בדיוק כעפר תהיה, שהרי העפר כולם דורכים עליו... ואם העפר חשוב בעיניך, כיצד אתה יכול לבטל את החמץ כ...עפרא דארעא?!

ולכן אמרתי לך כי יתכן שהביטול שלך אינו מועיל...

ואגב, אמר הגר"מ מאזוז שליט"א, כי ראשי התיבות של 'בטל ומבוטל כעפרא דארעא', הוא "כבוד"...

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.