הילדים הביאו לכהני בית המדרש "בִּכורים" והניחום בצד ארון הקודש

הקדמה: בזמן שבית המקדש היה קיים, כל איש מישראל, שהיה לו שדה או כרם, היה מצווה להביא מפירותיו בכורים לבית המקדש וליתנם לכהנים, שנאמר (שמות ל"ד, כ"ו): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ. ברם, לא מכל הפירות חייבים להביא בכורים אלא רק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. כיצד קובעים מי הם הפירות שהבשילו ראשונים, שמהם יש להביא בכורים? - אדם יורד לשדהו ורואה תאנה שהתחילה להבשיל, או אשכול ענבים שהתחיל להבשיל, או רימון שהתחיל להבשיל וכיוצא בזה - קושר עליהם גמי (כמין עשב לח. ו'גמי' הוזכר רק לדוגמא), משום שיש לציין את הפירות בדבר מסויים על מנת לזהותם שהופרשו לבכורים, ואומר: "הרי אלו בכורים". 

* * *

מעשה שהיה בתלמידי בית ספר (ל'מתקרבים'), שהגיעו לאחד מבתי המדרשות בעיר חולון, כשבידם טנא (סל) מלא פירות משבעת המינים. הילדים, שהגיעו כבר לגיל מצוות, הכריזו בגאווה "הבאנו בכורים עבור הכהנים שבבית המדרש", והניחו את הטנא ליד ארון הקודש.

חברי בית המדרש החלו דנים: מה עושים כעת עם הפירות הללו, האם הם קדשו ואסורים בהנאה, או לא?...

תשובה

שנינו במשנה בסוף מסכת שקלים (פ"ח מ"ח): "המקדיש שקלים ובכורים, הרי זה קודש, רבי שמעון אומר: האומר בכורים קודש - אינן קודש". ופירש רבינו עובדיה מברטנורא: המקדיש שקלים ובכורים - שאין נוהגים אלא בפני הבית, אם הפרישם שלא בפני הבית, קדשו לשיטת תנא קמא. ולשיטת רבי שמעון המקדיש בכורים בזמן הזה, הם לא קדשו, כיון שנאמר לגביהם "תביא בית ה' אלקיך", ואפילו הפרישם בדיעבד לא קדשו, ואין שֵם בכורים חל עליהם שלא בפני הבית. והלכה כרבי שמעון.

נמצינו למידים, כי תלויה שאלתנו במחלוקת המובאת במשנה, שלדעת תנא קמא המקדיש בכורים בזמן הזה, הרי הם קדושים, ולפי רבי שמעון, וכך גם נפסק להלכה, לא חלה קדושה על הפירות, ומותרים הם באכילה. (וע"ע ב'דרך אמונה' בהלכות בכורים פ"ב סק"ד).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.