שאל מחבת לצורך טיגון שניצלים ונמצאה חלבית

מעשה שהיה בראובן שעמד לטגן שניצלים עבור שמחת 'שבת חתן' של בנו. מחמת לחץ הזמן, וכמות השניצלים לאורחים הרבים, החליט ראובן שלא די בשימוש בשתי המחבתות שהיו ברשותו, ולכן ניגש לשמעון שכנו, ושאל ממנו מחבת נוספת.

לאחר שטיגנו ראובן ואשתו עם שלשת המחבתות תשעים שניצלים, עמד לשוב אל שכנו להחזיר לו את המחבת, אלא ששמעון היה זה שקדם והגיע לבית ראובן והודיעו בבהלה: "אני נורא מצטער יקירי, נפלה כאן טעות מצערת. זה עתה ספרתי לאשתי על המחבת שהשאלתי לך, ואמרה כי זו מחבת חלבית! רק היום בבוקר טיגנה בה מאכל חלבי!", (דהיינו המחבת היתה 'בת יומה').

נמצא שלפנינו תשעים שניצלים, ובערך שליש מהם אסורים משום בשר-בחלב והאחרים כשרים. ונוצרו כעת ד' שאלות:

א) מה דינם של השניצלים, האם מותרים הם באכילה משום ביטול ברוב?

ב) על הצד שניתן להתיר את השניצלים משום ביטול ברוב, האם צריך ראובן להודיע לאורחיו כי חלקם אסורים משום בשר-בחלב, והתירום רק משום ביטול ברוב?

ג) מה דינה של המחבת?

ד) על הצד שאסורה המחבת, האם צריך ראובן לשלם לשמעון עבור הנזק?

תשובה לשאלה א'

מרכיבי התערובת

ארבעה גורמים עיקריים קובעים את דין התערובת של איסור והיתר:

א. מין במינו - האיסור וההיתר הם מאותו מין (דהיינו שטעמם שווה), כגון חתיכת עוף טרף שהתערבה עם חתיכות דומות של עוף כשר. בתערובת כזו אין טעם האיסור מורגש בהיתר.

ב. מין בשאינו מינו - האיסור וההיתר אינם מאותו מין, כגון חתיכת בשר טרף שהתערבה עם תפוחי אדמה או בשר בחלב. בתערובת כזו יכול להיות מצב שטעם האיסור יורגש בהיתר עצמו.

תערובת זו עובר טעם האיסור להיתר.

ד. יבש ביבש - שני מרכיבי התערובת יבשים. בתערובת זו אין האיסור וההיתר בלולים יחד, אלא כל אחד עומד בפני עצמו, ואין טעם האיסור עובר להיתר.

שיעור ביטול איסור בהיתר

א. מדין תורה מעט איסור שהתערב בהרבה היתר, בטל האיסור ברוב, והתערובת מותרת (למעט לח בלח מין בשאינו מינו שצריך ששים מן התורה, כדלהלן). דבר זה שהולכים אחר הרוב, למדנו מהאמור בתורה (שמות כ"ב, ב') "אחרי רבים להטות". (ויש להדגיש, כי דין ביטול איסור אינו אלא כשהאיסור אינו ניכר בתערובת ואי אפשר להוציאו, אבל אם האיסור ניכר - אין לו ביטול עולמית).

ב. מין בשאינו מינו - לח בלח (ולח ביבש): מדאורייתא בטל רק בששים, שכיון שאם אין ששים כנגד האיסור, טעמו מורגש בתערובת, ו"טעם כעיקר" אסור מן התורה. יבש ביבש (כשלא בישלו): מדאורייתא בטל ברוב שהרי אין כאן נתינת טעם, אך מדרבנן צריך ששים כנגד האיסור כדי לבטלו, שמא יבשל את התערובת (ויתן האיסור טעם) ומדין תורה יצטרך ששים.

ג. מין במינו - לח בלח (ולח ביבש): מדאורייתא בטל ברוב, שאין טעם האיסור מורגש בהיתר. מדרבנן: צריך ששים, שגזרו חז"ל משום מין בשאינו מינו, שצריך ששים מן התורה. יבש ביבש: אף מדרבנן מספיק רוב (ולא גזרו במקרה זה להצריך ששים, שהרי אף אם יבשלם יחד, לא יביא הדבר לידי איסור דאורייתא, משום שאין בזה נתינת טעם). ולמעשה, כל איסור שהתערב בהיתר צריך ששים לבטלו, מלבד תערובת של מין במינו יבש ביבש, שדי ברוב כדי לבטל את האיסור[1].

וזה לשון השולחן ערוך (יורה דעה סי' ק"ט סעיף א'): "חתיכה (שאסורה באכילה) שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות (של היתר) מין במינו יבש ביבש, חד בתרי, בטיל. ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה. אבל לא יאכל שלשתם יחד. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד, אפילו זה אחר זה. הגה: וכן יש לנהוג לכתחלה. ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לאינו יהודי, ואינו אלא חומרא בעלמא. ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא".

לאור הדברים, בנידון דנן שהתערובת של השניצלים האסורים והמותרים היא תערובת של מין במינו יבש ביבש, לכאורה יש כאן ביטול ברוב, ויהיה מותר לאכול את כולם. (ואפי' אם עומדים בג' ערימות, ואין יודעים איזו ערימה אסורה, גם זה נחשב לתערובת, ושייך בזה דין ביטול ברוב, יעויין בפמ"ג שם במש"ז סק"א, וביד יהודה סקי"א. ובנוגע לבליעת החלב, לכאורה נצטרך שישים כנגדה כדין מין בשאינו מינו יבש ביבש, יעויין בפמ"ג שם סק"ב, אך יתכן ויש לסמוך על ביטול ברוב, משום שמדובר באיסור דרבנן ובהפסד מרובה, וזאת על פי דברי הש"ך שם סק"ט, החכ"א נ"א, י"ד, והערוך השולחן סי"ד).

חתיכה הראויה להתכבד

ברם, מבואר בשו"ע (יור"ד סי' ק"א סעיף א') כי "חתיכה הראויה להתכבד" (חתיכה של איסור, הראויה להתכבד בה לפני האורחים), אפילו באלף אינה בטילה, מפני חשיבותה. נמצא אפוא, שמאחר וכל שניצל הינו חתיכה הראויה להתכבד, אם כן לא נתבטלו השניצלים האסורים במותרים, וכולם לכאורה אסורים באכילה[2].

אמנם, חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה, כתבו הפוסקים שאין הדברים אמורים אלא אם כן היתה החתיכה אסורה מחמת עצמה, כגון נבלה ודג טמא וכיוצא, אבל חתיכת היתר שקיבלה טעם מן האיסור, באופן שהחתיכה אסורה מחמת בליעת האיסור, אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד ובטילה ברוב, לפי שאין האיסור הבלוע שבה ראוי להתכבד. אך מכל מקום, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה משום בשר-בחלב, שנתערבה בחתיכות של היתר, דינה כחתיכה שאיסורה מחמת עצמה ואינה בטילה, שכיון שהבשר והחלב כל אחד בפני עצמו היה מותר ועל ידי חיבורם יחד נאסרו, חוזר הכל להיות כגוף אחד של איסור (שו"ע שם סעיף ב').

בשר-בחלב דרבנן

איסור בשר-בחלב אינו נאסר מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אך בשר עוף שנתערב בחלב אסור רק מדרבנן (שו"ע יור"ד סי' פ"ז סעיף ג'). נמצא אפוא, שבנידון דנן, בו השניצלים (שעשויים מבשר עוף) טוגנו במחבת חלבית בת יומה, האיסור הוא רק מדרבנן.

וכתב רבינו חיים בן עטר זי"ע בספרו 'פרי תואר' (סי' ק"א סק"ג): "צריך אני להודיע, שבשר עוף בחלב, הגם שאסרוהו חכמים, לא עשו אותו איסור מחמת עצמו", ואם כן לא שייך בו דין 'חתיכה הראויה להתכבד'! (וע"ש בראייתו).

אכן, הפרי מגדים (משבצות זהב שם סק"ג) העלה שאף בשר-בחלב דרבנן, כמו עוף בחלב, נחשב לחתיכה הראויה להתכבד, ששניהם היו היתר ונעשו כגוף אחד של איסור, וזה מוגדר כ'איסורו מחמת עצמו', וסיים: 'ודלא כהפרי תואר'. וכדברי הפרי מגדים פסק רבינו ה'כף החיים' (שם ס"ק י"ד).

ונמצא אפוא, שלאור דברי הפרי מגדים והכרעת הכף החיים, נצטרך לכאורה לאסור בשאלתנו את כל תערובת השניצלים. ברם, נראה שעדיין קיימת עצה להתיר את השניצלים מחמת דין נוסף, ותחילה נקדים:

ביטול איסור לכתחילה

אסור לערב איסור בתוך היתר, כדי לבטל את האיסור, גם כאשר האיסור נאסר רק מדרבנן. ואפילו נפל האיסור לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו (שו"ע יור"ד סי' צ"ט סע' ה'-ו'). ומבואר בשו"ע (שם), כי אם נפל איסור דרבנן מעצמו (שלא עירבוֹ בידיים) לתוך היתר, ואין בהיתר כדי לבטלו - מרבה עליו היתר ומבטלו (כגון, חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף, ונתן טעם בקדרה, מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל את טעם החלב). אך הרמ"א כתב: "ויש אומרים, שאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות".

האם מותר לחתוך את השניצלים?

פסק השו"ע (יור"ד סי' ק"א סעיף ו'): "הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי (שמעתה אינם חשובים כבר). ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר. והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור, אבל אם נתכוין לכך, אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו".

וכתב הגאון רבי עקיבא איגר (בהגהותיו שם סעיף ז'): "אם איסור דרבנן נתערב חתיכה (הראויה להתכבד) בחתיכות, יש לומר לדעת המחבר לעיל (סי' צ"ט ס"ו), דמותר לחותכם לכתחילה כדי שתתבטל, כיון דכבר מעורב אלא דלא בטל מחמת שראוי להתכבד, לא חמיר מתערובות חד בחד, ומה שמחתכם לבטל הוי כמוסיף ומבטל, ועיין". כלומר, לדעת מרן השו"ע, מותר לחתוך את כל החתיכות שבתערובת באופן שחתיכת האיסור כבר לא תהיה ראויה להתכבד, וממילא תתבטל ברוב, שהרי דומה הדבר להוספת ההיתר לתוך תערובת שאין האיסור (דרבנן) בטל בה, שלדעת מרן השו"ע הדבר מותר (כשהאיסור נתערב מאליו).

לאור דברי הגרע"א, נוכל להציע לחתוך כל שניצל לב' או לג' חלקים, ולאחר שחתיכות האיסור כבר לא יהיו בגדר חתיכה הראויה להתכבד, הרי שיתבטלו ברוב הכשרות![3].

אלא שהיתר זה קיים לכאורה אך ורק לבני ספרד ולא לבני אשכנז, שהרי הרמ"א חולק על מרן וסובר שגם באיסור דרבנן אסור להוסיף ולבטלו, ואם כן לשיטתו יהיה גם אסור לחתוך את השניצלים כדי לבטלם[4]. (ובן אשכנז יוכל לכאורה למכור את כל השניצלים לבן ספרד, שהרי מדובר בבשר-בחלב האסור רק מדרבנן, ומותר הוא בהנאה, כמבואר בשו"ע סי' פ"ז סעיף ג'. ואין בכך משום 'לפני עור', יעויין ב'מנחת שלמה' ח"א סי' מ"ד).

מתי יהיה אסור לחתוך שניצל בשבת?...

שאלה: האם מותר לחתוך את השניצלים הנ"ל ולבטלם בשבת, או שמא נחשב הדבר ל'תיקון מנא', שהרי מתירם בכך לאכילה? תשובה: נאמר במשנה ברורה (סי' שכ"ג ס"ק ל"ז): "כתב בתרומת הדשן דאין לבטל איסור בשבת, דאין לך תיקון גדול מזה"[5].

תשובה לשאלה ב'

ובנוגע לשאלה האם צריך בעל הבית ליידע את אורחיו אודות השניצלים האסורים שהתבטלו ברוב, הנה כתב הרמב"ם בהלכות מעשר (פ"י הי"א): "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין". ואולי גם בנידון דנן צריך להודיע[6]. אך שמענו ממו"ר שליט"א, כי אין לדמות מילתא למילתא בעניין זה, ובכל זאת, הדעת נותנת כי עליו להודיעם זאת, שהרי יש מן הציבור שלא ירצו לאכול שניצל שקיים ספק שהוא מעורב בחלב, ובפרט באופן שההיתר אינו ברור כל כך. 

תשובה לשאלה ג'

לגבי הכשר המחבת, הדבר תלוי באיזה אופן טיגן את השניצלים. אם טיגנם בשמן עמוק, דינה כבישול, ואפשר להכשירה על ידי הגעלה. ואם טיגן במעט שמן, אין לה תקנה אפילו על ידי הגעלה, היות ודינה כדבר יבש שנטרף על ידי האש, וצריכה ליבון חמור (ליבון הכלי באש עד שיהיו ניצוצות נתזין מהכלי מכח החום)[7]. ולמעשה בנידון דנן, המחבת היתה מסוג כזה שלא ניתן ללבנה משום שתתקלקל לגמרי, ונמצא שאין לה תקנה.

תשובה לשאלה ד'

מעתה נבוא לדון בעניין ה'חושן משפט' שבשאלתנו - האם ראובן השואל צריך לשלם לחבירו את דמי המחבת שניזוקה: הנה אם אמר ראובן לשמעון שהולך לטגן במחבת שניצלים, והלך שמעון והביא לו בטעות מחבת חלבית, נראה שיש לפטור את ראובן מתשלום הנזק, שכן הוא מזיק ברשות, וזהו גם אונס גמור[8].

אולם אם לא אמר ראובן לשמעון שמטגן בשר, לכאורה חייב מדין אדם המזיק. אלא שעדיין יש מקום לפוטרו מחמת ב' טעמים:

א. לכאורה זהו היזק שאינו ניכר, (שאין שמו היזק, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שפ"ה ס"א), שהרי הבליעה האסורה אינה ניכרת בכלי[9].

ב. מבואר במסכת בבא מציעא (צ"ו:) ששואל פטור ב'מתה מחמת מלאכה', ובטעם הדבר מסבירה הגמרא: "דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא שאילתא", הווי אומר, יכול השואל לטעון למשאיל, 'לא שאלתי את פרתך בכדי להעמידה בכילה (אהל קטן שהיו נותנים על המטה), אלא כדי להעביד אותה, ומכיון שמתה מחמת מלאכה, איני מתחייב עליה'. וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ש"מ סעיף א'): "השואל מחבירו בהמה או מטלטלים, ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. ואין צריך לומר שחייב בגניבה ואבידה. אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, לא מבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה, שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה, פטור. והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה. שאם שינה ועשה בה מלאכה אחרת חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה, אפילו היא קלה ממנה, תלינן דמחמת אותה מלאכה ששינה מתה". ואף בנידון דנן, התקלקלה המחבת מחמת מלאכת הבישול, שלצורכה הושאלה המחבת, ולפיכך לכאורה פטור השואל[10].

לסיכום:

א) למנהג בני ספרד נראה שניתן להתיר את השניצלים על ידי חיתוכם. ולבני אשכנז לכאורה התערובת אסורה.

ב) מסתבר שעל בעל הבית להודיע לאורחיו אודות תערובת האיסור.

ג) מכיון שהטיגון היה במעט שמן המחבת אסורה בשימוש ללא ליבון.

ד) השואל פטור מתשלום הנזק.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.