ביקש מהנוכל שרימהו להחליף לו צמיגים וברח מבלי לשלם

מעשה בבעל עסק של פנצ'רייה ומכירת צמיגים שהיה נוכל גדול. העסק שלו היה בסמוך לתחנת דלק העומדת על אם הדרך. האיש היה נוהג להתבונן היטב על הרכבים הממתינים לתדלוק, ולנהג שהיה נראה לו קצת תמים, היה פונה ושואל אותו: "לאן אתה נוסע?" - הלה היה מסתכל עליו בתימהון, כאילו שואל מה זה עניינו, ומיד היה מפטיר הנוכל לעברו, "אני לא שואל סתם, אני יודע למה אני שואל". לאחר שהנהג היה משיב לדוגמא כי הוא נוסע לירושלים, היה איש הצמיגים משווה לעצמו פנים כעוסות, ופונה אליו: "אתה לא מתבייש לסכן כך את המשפחה שלך?! עם כאלו צמיגים אתה נוסע לירושלים?!", וכך היה משיג עוד ועוד לקוחות... ולא זו בלבד, אלא שאת הצמיגים הטובים שהיה 'שולף' מן הרכב של הקרבן הקודם, הוא היה 'מוכר' לבעל הרכב התמים שלאחריו... א'גנֵב.

לבסוף, בס"ד, מעשי נוכלותו של הגנב נודעו, ונתפס על ידי המשטרה. והנה, נהג אחד שנפל קרבן בידי אותו נוכל, פנה אל חכמי ההלכה ושאל: האם בכלל מותר לי לנסוע בצמיגים שהחליף לי בעל הפנצ'רייה, הרי מן הסתם הם נגנבו מהקרבן שקדם לי?...

תשובה

שנינו במסכת בבא קמא (דף קי"ד ע"א): "נטלו מוכסין (גזלנים) את חמורו, ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן". ובנידון דנן, שהבעלי הצמיגים לא היו מודעים לדבר גניבת צמיגיהם, הרי שהיאוש שלהם מוגדר כ'יאוש שלא מדעת' (ובשעה שקיבל בעל הרכב את הצמיגים הרי ש'באיסורא אתא לידיה'), שהדין הוא שאינו יאוש, ולכן לכאורה השואל דנן לא זכה בצמיגים.

ברם, בכל זאת נראה שבעל הרכב יכול להשתמש בצמיגים אלו, מהטעמים הבאים:

א) הרי בעל העסק הגזלן היה נוטל את הצמיגים של האנשים התמימים, ותחתיהם נתן להם צמיגים אחרים (ומן הסתם חלק מן הצמיגים שנתן לא היו פחות שווים מאלו שלקח), ונמצא, שמה שגזל מהם למעשה היה רק את כספם! משום שעבור הצמיגים השיב צמיגים אחרים, ואילו למשל היו ניגשים בעל העסק והנהג אל בית הדין, במצב זה שלקח בעל העסק את צמיגי הנהג (ועירבם בתוך כל צמיגיו, באופן שאינם ניכרים כעת), ותחתיהם נתן לו אחרים (שאינם פחותים מאלו שהיו לו), בית הדין היה מחייב את בעל העסק לשלם רק את הממון ששילם לו הנהג, משום שצמיגים כבר נתן לו. ואם כן, גם בנידון דנן, רשאי השואל להשתמש בצמיגים אלו.

ואף על פי שמן הסתם חלק מן הצמיגים היו פחות שווים מאלו שהוציא ולקח הגנב, והרי אלו צמיגים גנובים, מכל מקום הרי שנינו בשו"ע (חו"מ סימן שס"ט סעיף ג'): "אסור ליהנות מהגזלן (שהוחזק ממונו שבא בגזילה). ואם היה מיעוט שלו, אף על פי שרוב ממונו גזול, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו".

ב) מבואר בשו"ע (חו"מ סימן שנ"ו סעיף ב'), שהקונה חפץ מגנב שאינו מפורסם, ואחר כך נתברר שהחפץ גנוב, חוזר החפץ לבעליו, והבעלים נותנים לקונה את הדמים ששילם לגנב, מפני 'תקנת השוק', (שאם לא יחזירו הבעלים ללוקח את הדמים ששילם, לא יקנה אדם דבר בשוק, מחשש שמא גנוב הוא, ויוציאנה בעליו מידו בלא דמים. ורק אם קנה מ'גנב מפורסם' לא עשו בו תקנת השוק).

וחקר בעל ה'דובב מישרים' (ח"א תשובה ק"כ): כיצד תיקנו חכמים תקנתם, האם חייבו תחילה את הלוקח להשיב את הגניבה לנגנב, ואחר כך ישיב הנגנב את הדמים ללוקח. או שמא ישלם תחילה הנגנב ללוקח את הדמים, ואחר כך יקבל את החפץ? וכתב, שלכאורה נחלקו בזה הטור עם רש"י: שהנה מלשון הטור מבואר שאין הלוקח מחויב להחזיר את החפץ, לפני שהבעלים ישלמו לו את הדמים. אולם מלשון רש"י (בבא קמא דף קט"ו ע"א ד"ה רב פפא), מוכח קצת שמקודם צריך הלוקח להחזיר את החפץ, ואחר כך מחויב בעל החפץ להחזיר לו את הדמים שנתן. וכתב לבסוף, שהעיקר כדעת הטור.

לפי זה, נוכל לומר גם בענייננו, שכל עוד לא קיבל בעל הרכב דנן את מחירם של הצמיגים, הרי שהם עומדים ברשותו, ולכן יכול להשתמש בהם. ויתכן, שכאן לכולי עלמא הצמיגים עומדים ברשותו (כל עוד לא קיבל את הכסף מבעליהם), משום שאין לפנינו כלל בעלים ברורים, ומן הסתם שגם לא יהיו לעולם, כי מהיכן ידעו שאלו הצמיגים שלהם...

ג) מו"ר שליט"א הוסיף, שיתכן להציע טענה נוספת להתיר את השימוש בצמיגים: הרי מאחר ובעל הצמיגים הנגנב, אינו יכול לזהות כלל את צמיגיו, וגם אם למשל יחזור בעל העסק בתשובה, הוא לא יוכל לאתר את בעל הצמיגים, אם כן הרי זה בגדר 'אבודה ממנו ומכל אדם', וכדין 'שטפה נהר' (ב"מ דף כ"ב.), ולכן יתכן לומר ש'פקעה בעלותו'[1].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.