זכה במבצע הגדול בזכות מוצרי חבירו - למי שייכת הזכייה?

לפני מספר שנים אירע מעשה מרתק, בראובן שעמד לצאת לחו"ל למספר שבועות, וטרם יציאתו השכיר את ביתו למטרת נופש, לשמעון חבירו. תקופת שכירות הבית נקבעה למשך הזמן שישהה ראובן בחו"ל, ומיד כשיגיע, יעזוב שמעון את הבית. והנה, באותם ימים, בפרוס ימי הפסח, ערכה חברת ניקיון גדולה 'מבצע ענק', בו נציגי החברה מגיעים לביתם של שלשה אנשים בלבד, משלשה מקומות שונים בארץ, ובמידה שיציג לפניהם בעל הבית חמישה מוצרים ממוצרי החברה - יזכה בשובר קנייה בסך 20,000 שקלים ממוצרי אותה חברה!

ויהי היום, דפיקות נשמעות מבעד לדלת ביתו של ראובן. שמעון, שכאמור שכר את הבית, פתח את הדלת, וראה למולו את שלוחי חברת הניקיון. "יש ברשותכם חמישה מוצרים?", שאלו. "המתינו נא רגע, אלך ברשותכם לחפש", השיב שמעון, ומיהר לתור אחר המוצרים... לאחר חיפוש קדחתני, הצליח למצוא בדיוק חמישה מוצרים...

הגיעו צוותי התקשורת והצילום, וקיבל במעמד אחד ממנהלי החברה את הזכייה הגדולה!

כעבור יומיים, ראובן, שכאמור שהה באותם ימים בחו"ל, פותח את העיתון (הישראלי), ונדהם לגלות את תמונת חבירו הטוב, שמח וטוב לב ובידיו שובר זכייה. עד מהרה נודע לו איך וכיצד זכה במבצע. המוצרים שהיו באותה העת בבית, לא היו אלא המוצרים שלו...

מיהר ראובן לשוב ארצה, ותבע מחבירו למסור לידיו את הזכייה, "הלא המוצרים היו שלי, ו'אין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו' (ב"מ ל"ה:)...". לעומתו השיב שמעון: "כבודו ממילא לא היה באותה עת בבית. אילו אני לא הייתי במקום, הרי שהיו עוברים הנציגים לבית אחר, ונמצא שבזכותי הגיעה הזכייה, ולפיכך היא שייכת לי!!"

עם מי הדין?

תשובה

דנה הגמרא בכתובות (צ"ח:) באדם השולח את שלוחו לקנות סחורה והוסיפו לו על המדה, למי שייכת אותה הוספה: הוסיפו לו (לשליח) אחת יתרה, רבי יהודה אומר: הכל לשליח. רבי יוסי אומר: חולקין המשלח השליח. שואלת הגמרא: והתניא רבי יוסי אומר: הכל לבעל המעות (למשלח)? אמר רמי בר חמא לא קשיא, כאן בדבר שיש לו קצבה (כגון בשר או יין שמוכרים במדה או במשקל), בזה הדין הוא שחולקין, כאן בדבר שאין לו קצבה (כגון טלית וחלוק שנמכרים באומד) - הדין הוא שהכל לבעל המעות, (ע"ש ברש"י). ודין זה הובא בשולחן ערוך (חו"מ סימן קפ"ג ס"ו): "היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במידה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות".

ומפרש הרי"ף שם, שטעמו של רבי יוסי שחולקין, הואיל והגיעה לשליח הנאה על ידי מעותיו של בעל הבית, חולק עמו את המותר. וכן הוא בירושלמי (פ"ו דדמאי ה"ח): "כאן על ידי מעותיו של זה, ורגליו של זה, שניהם חולקים". הרי מפורש שכיון שבא השבח לשליח על ידי מעותיו של בעל הבית - עליו לחלוק עמו. ויעויין בהגהות אשרי בכתובות (פרק י"א סי' ט"ו), שכתב כי עיקר טעם הדין הוא משום שהמזל של שניהם גרם לרווח, ולכן יתחלקו בו. (ובדבר שאין לו קצבה, אנו אומדים את דעת הנותן שמן הסתם התכוון ליתן הכל למשלח עבור המעות שקיבל ממנו, שהרי אין לכך קצבה ופעמים שמוכרים הסוחרים כמות יותר גדולה עבור מעות הקונה).

לאור הדברים, נוכל ללמוד אף בנוגע לנידון דנן, שאף אם נאמר כי כוונת החברה היתה לזַכות בפרס דוקא את הצרכן שרכש את המוצרים מתוצרתם, ולא אדם אחר שמראה לפניהם את מוצרי חבירו, מכל מקום מאחר והרווח הגיע הודות לממונו של ראובן ושהותו של שמעון בבית, אף כאן ניתן לומר "מעותיו של זה ורגליו של זה", ומזלם של שניהם הביאו לזכייה, ולכן יחלקו בה בשווה[1].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.