מה יעשו שני היהודים בשואה עם כזית מצה בליל הסדר?

מדור לדור תסופר גבורת הנפש, של אותם יהודים שמסרו נפשם בשנות הזעם והאימה, כדי לזכות ולקיים את המצוות גם בתנאי המצוקה הקשים והאכזריים בהם היו נתונים.

מעשה היה בשואה, בשני יהודים שמסרו את נפשם בערב חג הפסח, על מנת להשיג מצת-מצוה, בה יוכלו לצאת ידי חובת מצוות אכילת מצה בליל הסדר. לאחר מאמצים רבים, הצליחו להשיג בדרך לא דרך מצה אחת, ושמחו השניים שמחה גדולה. אלא שלאחר התבוננות גילו, כי אין בחתיכת המצה הזעומה אלא שיעור כזית מצומצם, וכעת ישבו והתלבטו, כיצד ואיך יקיימו את המצוה על ידי כזית אחד.

אמר האחד לחבירו: "לדעתי אין ברירה אחרת מאשר להטיל בין שנינו גורל, והזוכה יקבל לידיו את המצה, ובכך לפחות יזכה אחד מאיתנו לקיים את המצוה בשלימותה". ואילו השני טען: "לדעתי ראוי שנחלוק את הכזית לשני חצאים, שהרי עדיף שכל אחד יקיים את המצוה בחצי שיעור, (וכשם שחצי שיעור של מאכל אסור נאסר באכילה, כך גם חצי שיעור במצוה נחשב למצוה)..."

עם מי הדין?

תשובה

דן בשאלה זו ב'שערי תשובה' (בסימן תפ"ב), וזו לשונו: "שניים שהיו בבית האסורים או במדבר, ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום, מי קודם?... אמנם שהמצה היא שלהם בשותפות, אם בכח יגבר איש ועלתה ידו על יד רעהו לחטוף ממנו, אי עביד לא מהני (אם יעשה כן, לא יצא ידי חובתו), דמצה גזולה מיקרי. אך עדיין יש להסתפק לפי מה שכתב ה'מחזיק ברכה', שעל כל פנים יש קצת מצוה בחצי שיעור, ולפי זה יש לומר, שיהיה כל אחד עומד בשלו לקיים קצת מצוה על כל פנים, ואין רשאי האחר לוותר לחבירו, שהוא יקיים כל המצוה, ואיהו גופיה (והוא עצמו) לא יקיים כלל.

אך נראה דאפילו לפי דעה זו, עדיף יותר שיטילו גורל, ואם שיזכה האחד לקיים המצוה בשלמותה, יהיה חלקו (של חבירו) עמו בשכר המצוה, שהרי על ידו נגמרה, ולולא הוא לא היתה המצוה נעשית בשלמותה, ודמי להא דיששכר וזבולון, שהרי המצוה בשלמותה הוא יותר גדול מאד מהשכר דקצת מצוה שיקיים בעצמו, ולכשתתקיים בשלמותה על ידי האחד, הרי הוא זוכה ומזכה אחיו עמו. ואין זה כמוותר המצוה שיש לו לעשות, כיון שהוא עושה על פי גורל. וגם כשנותן לחבירו חלקו על ידי פיוס וריצוי נראה דלית לן בה (ומותר הדבר), כיון שזה גורם לקיום המצוה בשלמותה. ומכל שכן לפי דעת ה'שבות יעקב' וה'בני חיי', דבחצי שיעור אין קיום המצוה כלל".

לסיכום: שני האנשים יטילו גורל ביניהם, או שיתרצה ויתפייס אחד מהם לחבירו להניח לו את הכזית מצה השלם.

וחביבין הם בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל מסירות ליבם לשמירת המצוות גם בימים ובתקופות הקשות ביותר.

ונוסיף לשאול חידה:

ברשות האדם פחות מכזית מצה בלבד, ובכל זאת יצא בה ידי חובה לגמרי, מבלי לצרף או לערב בה שום דבר - היתכן?

תשובה: מבואר במנחת חינוך (במצוה י'), שאדם שאכל חצי כזית מצה, והקיאו, וחזר ואכל אותו חצי זית (בתוך כדי שיעור אכילת פרס) - יצא, (כמו שמבואר לעניין איסור, שאם אכלו והקיאו וחזר ואכלו חייב, יעויין ברמב"ם בהל' מאכלות אסורות י"ד, ג'). אך זה דוקא באופן שלא נמאס המאכל מאכילה, שהרי אם נמאס, אין זו דרך אכילה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.