הנוסעים מיהרו לרדת מהאוטובוס מחמת החשש להידבקות...

אל מו"ר שליט"א הגיע מכתב, בו מציג השואל מעשה שאירע עמו בימים בהם שרר פחד רב בקרב הציבור מפני הידבקות בשפעת העולמית:

"אתמול ערכתי טיול חד-יומי לצפון הארץ יחד עם חמשת ילדיי הקטנים. לאחר טיול מהנה ומעייף, פנינו לחזור לביתנו שבמרכז הארץ. כשעלינו לאוטובוס, התברר לנו כי אין כבר מקום ישיבה, ונצטרך להעביר בעמידה שעתיים של נסיעה. חסתי על ילדיי הקטנים, ויותר מכך, חששתי פן יפגעו מחמת עצירה פתאומית וכדומה. הנוסעים הבחינו במצוקתי, אך איש לא קם ולא זע. לפתע עלה בדעתי לנקוט בתחבולה..."

הסכיתו נא ושמעו מה עשה אותו יהודי:

"הוצאתי את הטלפון-הנייד מתוך התיק, ו'ביימתי' שיחה עם רעייתי (כלומר, האיש התחיל עושה עצמו כאילו משוחח בקול רם עם אשתו). בתוך הדברים הזכרתי כבדרך-אגב, כי הרופא אמר שלפי הבדיקות, קיים חשש שנדבקתי במגיפה המקסיקנית!... סיימתי את השיחה בתקוה לרחמי שמיים.

כאשר הגיע האוטובוס לתחנה הבאה, מיהרו לרדת כמחצית מהנוסעים, דבר שאיפשר לילדיי וגם לי לשבת בניחותא עד סוף הנסיעה"...

אמנם, בהגיעו לביתו החל האיש מהרהר, שמא לא נהג כדין, ומיהר לשגר את השאלה לשולחנו של מו"ר: "ילמדנו רבנו, האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי?"

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

בודאי שהמעשה שעשה האיש חמור ביותר, ועל אף שבדיני אדם אינו חייב לשלם ממון לנוסעים שירדו, משום שהזיק להם בדרך גרמא בעלמא, מכל מקום מדיני שמים צריך להשיב להם את כספם, ומכיון שאינו יכול לאתרם, יעשה בממון צרכי רבים.

והנה, שנינו בסוף מסכת פאה: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (דברים ט"ז) צדק צדק תרדוף". ופירש ה'תפארת ישראל', שעושה את עצמו כך מפני שהוא עני, ורוצה שירחמו עליו, ואפילו הכי נענש, משום שממעט בכבוד שמים, כאילו ברא השי"ת בעל מום נוסף בעולמו, והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך, וזה כפוי טובה!

והרי הדברים קל וחומר לנידון דנן, בו גרם האיש בנוסף להפסד ממונם וזמנם של הנוסעים, ולעגמת נפש מרובה.

ואילו היה מדובר במצב של חולי או עייפות וכדומה, והיה צריך להחזיק בידיו את הילדים הקטנים, יתכן שהיה מותר לו לנהוג כן (לאחר שביקש מהנוסעים שירחמו עליו ועל בניו ויתנו להם מקום ישיבה, ובכל זאת לא היו שומעים לדבריו), משום שמדובר בקצת סכנה. וכמו שאומרת הגמרא במסכת שבת (קכ"ט.) שאדם שהקיז דם, וצריך לשתות יין כדי להתחזק, אלא שאין לו כסף, רשאי ליקח בידו מטבע של זוז רע שאינו יוצא בהוצאה, וללכת לשבע חנויות בהם מוכרים יין, ובכל חנות יבקש מהמוכר לטעום מהיין שהוא כביכול מבקש לקנות, ולאחר שיטעם, המוכר יראה שבידו זוז גרוע ולא ירצה למכור לו, ועל ידי הערמה זו יוכל לשתות יין כשיעור רביעית. ובמגן אברהם (בסי' קנ"ו) כתב שמכאן יש ללמוד לשאר ענייני חולי, שמותר לחולה להערים כדי להציל עצמו. (אכן, במקרה שיושבים באוטובוס זקנים תשושי כח, שאינם צריכים לפנות את מקומם בשבילו, בודאי שאין לו לנקוט בערמה ולגרום להם לברוח).

* * *

"יש לי כרוספדין!..."

סיפר לנו רופא ירושלמי: נסעתי פעם באוטובוס ובמושב שלפני ישב בחור שהגה בתלמודו בשקידה מופלאה. לפתע נכנס אדם מגודל-שיער, שניכר היה עליו כי הוא עם-הארץ, בפיו סיגריה, בידיו אחז עיתון טמא, ולאוזניו היו צמודות אוזניות המשמיעות מוזיקה מרעישה. החליט האיש לקבוע מושבו דוקא לצד הבחור המתמיד... ומשהתיישב, הבחור אסף את בגדיו ו'הצטמצם' ונדחק אל חלון האוטובוס. "מדוע אתה בורח ומצטמצם?", שאל האיש בגסות. השיב הבחור: "אני חוזר מ'שערי צדק'. מתברר שיש לי כרוספדין!".

האיש נבהל, "מה זה כרוספדין? האם זה מדבק?". "בודאי שזה מדבק", השיב הבחור. ומיהר האיש לקום ובחר לו מקום ישיבה מרוחק.

ממשיך הרופא ומספר: נגשתי אל הבחור ובקשתי שיספר לי אודות מחלת ה'כרוספדין' שטרם שמעתי עליה. "כרוספדין זו לא מחלה", השיב הבחור, "כרוספדין זו ציצית, כמבואר בתרגום אונקלוס (במדבר ט"ו, ל"ח)... ודע לך כי לא שיקרתי, משום שבאמת חוזר אני כעת משערי צדק... וגם מה שאמרתי שזה מדבק, אין זה שקר, שהרי מצוה גוררת מצוה"!...

וכשסיפרנו את העובדא למו"ר שליט"א, חייך ואמר: "הוא דוקא עשה טוב מאד...". וביאור הדברים הוא, שכאן אותו עם הארץ שהתיישב ליד הבחור והפריע אותו מלימודו, נהג שלא כדין, ולכן היה מותר לבחור לגרום לו לעבור למושב אחר, אך בנידון דלעיל, היהודי שהבריח את הנוסעים התמימים מהאוטובוס, בודאי נהג שלא כדין!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.