נטל בטעות את מפתח השכן וצבע את דירתו

מעשה שהיה בראובן שהזמין פועל על מנת שיסייד ויצבע את דירתו. הפועל הודיע לראובן, כי יגיע אל דירתו בשעה 8 בבוקר, ואמר לו ראובן, שמאחר ומוכרח לצאת השכם בבוקר, ישאיר עבורו את מפתח הדירה בארון החשמל שבחדר המדרגות. הגיע הפועל, מצא את המפתח, ובמשך כל היום כולו סייד וצבע את הדירה, ובצאתו, הודיע לראובן כי המלאכה הושלמה.

ויהי ערב, שב ראובן אל הדירה, ורואה כי לא חל בה כל שינוי. הקירות נותרו מלוכלכים כפי שהיו! מיהר להתקשר אל חבירו הפועל ושאלו: "כיצד התלת בי? לא תקבל ממני ולוּ פרוטה אחת!..." השיב הפועל: "היאך תאמר כי שקרן אני, הלא במשך כל היום עמלתי בצביעת דירתך!"

מה התברר לבסוף ---

הפועל אכן לא שיקר. הוא באמת צבע. אך לא את דירת ראובן אלא את דירת שמעון, השכן. למרבה הפלא, לא רק ראובן הניח את מפתח דירתו בארון, אלא גם שמעון, שבמשך כל אותו היום לא שהה בביתו, והופתע לשוב ולגלות את ביתו משופץ להפליא, לאחר שנים רבות שלא צבעו! הפועל נטל את המפתח, ניגש לדירה מס' 7, ומשלא נפתחה הדלת, חכך בדעתו שכנראה התבלבל וצריך להגיע אל דירה מס' 9 (דירת שמעון, ששֵם משפחתו היה זהה לשם משפחת ראובן), ושם הדלת אכן נפתחה... פלאי פלאים.

עתה בא הפועל ותובע את שכרו, או מראובן או משמעון! "אחד מכם צריך לשלם לי, ראובן הרי הזמין אותי לעבודה, ואם לא מגיע לי ממנו שכר, שמעון ישלם, שהרי בודאי מעשיי השביחו את כתליו, שכמעט היו שחורים כפחם, וכעת נעשו צחורים כשלג!".

לעומתו השיב ראובן: "מה פתאום שאשלם לך, הרי לא הועלת לי לי במאומה, לא אצלי עבדת, אלא אצל שמעון, לֵך ודרוש שכרך ממנו!!". ושמעון טוען כלפי הפועל: "אמנם ביתי היה זקוק לצביעה, אך מאחר ואין לי את האמצעים לכך, לא צבעתיו, ואף לא תכננתי לצבעו בעתיד. איני אשם שמחמת טעותך צבעת את דירתי. מצידי, יכול אתה ליטול את הצבע אליך בחזרה!..."

עם מי הדין?...

תשובה

מבואר בשו"ע (חו"מ סי' שע"ה ס"א), כי היורד לתוך שדה חבירו, ונטעה שלא ברשות, חייב בעל השדה לשלם ליורד את הוצאותיו, ושׁמים לו וידו על התחתונה, שאם השבח יתר על ההוצאה, נותן ליורד את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח. במה דברים אמורים? בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל בשדה העשויה ליטע, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, ונוטל מבעל השדה. כמו כן שנינו (בתוספתא בב"מ פ"ז), שהשוכר את הפועל, והראהו לעשות בתוך שדהו, והלך הפועל ועשה בתוך שדה חבירו, אין השוכר חייב לשלם לו כלום, אלא נוטל הפועל מבעל השדה מה שההנהו, כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות. חיוב זה הוא מטעם "נהנה", שבאה הנאה לידו של הבעלים, שהרי השביח לו הלה את נכסיו.

לאור הדברים, נוכל ללמוד, שבנידון דנן ראובן אינו חייב לשלם לפועל את שכרו, משום שלא עבד אצלו ולא קיבל שום הנאה ממנו, וכדין הנ"ל של השוכר את הפועל והלך ועבד אצל חבירו. ובנוגע לשמעון, נראה לכאורה שצריך לשלם לפועל את שכרו, שהרי נהנה בכך שהושבחו כתליו וביתו התייפה. אלא שיש עדיין לדון, האם טענת שמעון 'טול את הצבע שלך', יכולה לפטור אותו מן התשלומים?

ובכן, מבואר עוד בשו"ע (בסעיף ב'), שאם אמר לו בעל השדה לנוטע: 'עקור אילנך ולֵך' - שומעין לו. וכתב ה'נתיבות המשפט' (שם, ביאורים סק"ב): "נראה דדוקא בכהאי גוונא (באופן זה) שיכול ליקח האילנות כְּמה שנתן (ולנוטעם במקום אחר), ולכך יכול לומר לו הבעלים איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה להנות מזה, אבל כשאינו יכול היורד ליקח הדבר ההוא, כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר (ליטול לעצמו בחזרה) את הצבע - מחויב לשלם לו". 

לעומת זאת, כתב הרמ"א (שם ס"ז) בשם הרא"ש: "ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר, ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיירו, כל מה שהיה לצורך שלא יפול - צריך ראובן להחזיר לשמעון, אבל אין צריך ליתן לו מה שסיידו וכיירו, כי יוכל בעל הבית לומר: איני צריך לזה!"[1].

ונראה, שאף לפי דברי ה'נתיבות', יש מקום לפטור את שמעון מלשלם לפועל, וזאת לאור דברי רבינו החזון-איש שדן (בב"ק סי' כ"ב סק"ו) במקרה שירד האחד לשדה חבירו ונטעה, אלא שלבעלים אין כסף לשלם עבור ההנאה שקיבל - האם יכול היורד לכפותו למכור חלק מהשדה (כדי שבממון זה ישלם לו את החוב)? וכתב החזו"א, שאילו נאמר שאכן כך יש להורות, אם כן לקתה מדת הדין, שיהא אדם יורד לשדה חבירו בעל כורחו, ויגרום לו הכרח למכור שדהו, והרי אין כאן שבח כלל, דטפי ניחא ליה (שיותר נוח לו) לבעל הבית שלא יטע ושלא יצטרך למכור. אלא שאם יכול לומר טול עציך ואבניך ואינו אומר - מחייבים אותו (שאם באמת אין הבעלים מעוניין בשבח, יאמר ליורד לקחתו בחזרה), אבל במקום שאינו יכול לומר, כגון בשבח שאינו יכול להסירו, לא מסתבר שיהיה מוכרח למכור את שדהו.

ולפי זה, בנידון דנן, שטוען שמעון כי אין לו את הממון עבור צביעת ביתו, לכאורה אין לחייבו לשלם לפועל שירד וצבע את ביתו שלא מדעתו.

ברם, אמר מו"ר שליט"א, כי נראה שיש לחלק בין נטיעות, שלגביהן ניתן לומר שיכול הבעלים לטעון שאינו חפץ בהם, לבין דירה שכתליה שחורים, שלכאורה הבעלים אינו דר בה כ'דדיירי אינשי' (בצורה נורמלית), שהלא צריך לדוגמא להכניס לביתו לעיתים אורחים חשובים, לערוך שידוכים לבניו וכדומה, וממילא קשה לומר שהיה מותיר את ביתו במצב כזה לאורך ימים[2].

ולכן, סיים מו"ר, נראה שצריך בעל הבית לאַמֵּת את טענתו בשבועה (שלא היה מעוניין בצביעת ביתו), ורק אז יש לפוטרו. אך אם אינו נשבע, צריך לשלם לפועל את שכרו.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.