תלמידים המתחזקים בתורה, ושומעים בבית הספר דברי כפירה, האם ימחו?

שאלה אקטואלית מרתקת הגיעה לשולחנו של מו"ר שליט"א, על ידי קבוצת תלמידים בתיכון, שהתחזקו בתורה ובמצוות.

בחורים אלו החליטו למאוס בעולם השקר, ולעבור ללמוד בישיבה קדושה. בתחילה ההורים סירבו לכך בתוקף, אך לאחר דין ודברים עם ההורים, הסכימו שיעברו בניהם ללמוד בישיבה, אך זאת בתנאי, שקודם לכן ישלימו את לימודם בבית הספר, ויקבלו "תעודת בגרות". בלית ברירה, הסכימו התלמידים לדרישתם.

אולם כאן התעוררה בעיה קשה: התלמידים סיפרו, כי המורים להיסטוריה ולתנ"ך, נוהגים לומר במהלך השיעור שלהם דברי כפירה, רח"ל, ומסתפקים התלמידים, כיצד עליהם להתנהג - האם עליהם למחות, ולקיים את הנאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ז) "הוכח תוכיח את עמיתך", אך בזה הם יעוררו סערה, ועלול הדבר לפגום בהסכם שלהם עם ההורים, עד שלא יוכלו בסופו של דבר להגיע לישיבה. או שמא ישתקו ולא ימחו במורים. והוסיפו התלמידים, שלכאורה אילו ישתקו, נוסף על ביטול מצוות מחאה, יהיה בזה גם משום חילול ה', שיֵרָאה הדבר כאילו הם מסכימים לדברי המורה...

יורנו רבינו, כיצד יש לנהוג במצב שכזה?

תשובה

השיב מו"ר שליט"א:

הנה מצד מצוות תוכחה, אין חיוב להוכיח את המורה, כמבואר בביאור הלכה (סימן תר"ח ד"ה אבל): "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א שבדבר המפורש בתורה חייב למחות, זה דוקא שהוא חוטא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחללי שבת בפרהסיא או אוכלי נבילות להכעיס, כבר יצאו מכלל עמיתך, ואינו מחוייב להוכיחם. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבא, הוכח תוכיח את עמיתך, ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות, אתה חייב להוכיחו, אבל לרשע שהוא שונאך, אין אתה חייב להוכיח אותו". והמורה הזה אינו שומר תורה ומצוות, ומסלף את דברי התורה הקדושה, ולכן אין חיוב להוכיחו. אבל עדיין נשאר לברר, אם חייבים למחות בדברי כפירה, גם כשלא תועיל התוכחה והמורה לא יחזור בו.

והנה מצינו במסכת סוטה (דף י"א ע"א): שלשה היו באותה עצה של "הבה נתחכמה לו" (שמות א', י'): בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נדון ביסורים. יתרו שברח, זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. ובגמרא שם נאמר שנענשו במדה כנגד מדה, כמו שנאמר "כי בדבר אשר זדו עליהם". והנה בשלמא בלעם שנהרג, מובן מדוע זו מדה כנגד מדה, על מה שיעץ. אך איוב ששתק למה נדון ביסורים, במה היה כאן מדה כנגד מדה?

והשיב על כך הגרי"ז מבריסק זיע"א, שהנה טעמו של איוב ששתק, היה בגלל שחשב שגם אם ימחה, לא יועיל לו, כי דבריו לא יתקבלו, ועל כן נענש ביסורים, ומי שיש לו יסורים צועק, אף על פי שיודע שהצעקה לא תועיל לו. מכל מקום כשכואב צועקים, וגם במצרים אם היה כואב לו, היה עליו לצעוק, אף על פי שלא יועיל הדבר. ואם לא צעק, שמע מינה שהגזירה לא כאבה לו[1]. וממילא, מתעוררת לפנינו השאלה: האם מותר לתלמידים לשתוק, שמראים בזה שלדברי הכפירה אינם מפריעים ומכאיבים להם?

ושאלתי שאלה זו את מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, והשיב לי:

יש לברוח ממקום כזה ששומעים בו דברי כפירה. ואיך אפשר להמשיך לשהות שם, (ויעוין ברכת שמואל סוף פ"ק דקידושין, בשם הגר"ח, שללמוד במקום של כפירה, חמור יותר מחילול שבת), ואם ישימו פקקים באוזניים ולא ישמעו, אין חייבים למחות. ואין הדבר דומה לאיוב שהיה שר גדול ויועץ המלך, שדבריו היו עושים רושם, הגם שפרעה לא יקבלם, אבל תלמיד זה, דברי מחאתו לא יעשו כל רושם, "וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו" (כמבואר במסכת סוטה דף מ"ט ע"ב), וירויח במחאתו רק דבר אחד - שיזרקו אותו מבית הספר, ולא יוכל להמשיך בישיבה, ולכן אמר מרן שליט"א, שראוי במקרה שכזה לסתום את האוזניים ולשתוק!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.