גם כעבור שנה בעל הדירה הישיש נקב במחיר המופרז...

מעשה שהיה בתלמיד חכם שעבר יום אחד ברחובה של עיר, וראה שלט המבשר על מכירת דירה אחת. הוא שקל בדעתו, כי מן הסתם מחיר הדירה אינו יקר כל כך, וכדאי לעבור לשם. קבע מועד עם בעל הדירה, שהיה יהודי ישיש וחולני, והגיע להתרשם ממצב הדירה. לאחר סיור בדירה, שאל את בעל הדירה מה מחירה, והלה נקב בסכום מופרז מאד. "איני מוכן להתפשר ולו על פרוטה אחת", הפטיר הזקן. והתלמיד חכם החליט לוותר על חלומו.

חלפה שנה, ומיודענו עובר שוב באותו רחוב. וישא את עיניו וירא כי השלט "דירה למכירה" עדיין ניצב על מקומו. הוא שיער כי מן הסתם מחמת המחיר הגבוה, אף אדם לא רצה לקנות את הדירה, וכנראה שבעל הדירה הוריד כבר את המחיר, ואולי עתה יוכל לרכוש את הדירה.

עלה התלמיד חכם אל הדירה, וכשבעל הדירה ביקש להראות לו את החדרים, אמר לו התלמיד חכם, כי הוא כבר מכיר את הדירה מהסיור הקודם, ובא רק כדי להתעניין אודות מחירה. נקב האיש באותו הסכום כאשתקד. התלמיד חכם התפלא, "הלא לפני שנה המחיר היה אותו מחיר, ומן הסתם בגלל מחיר מופרז זה, איש אינו מוכן לרכוש את דירתך, מדוע אפוא אינך מוריד את המחיר?!"

בעל הבית החוויר, ופרץ בבכי...

"אינני מעוניין כלל למכור את הדירה", הסביר, "אני פשוט אדם גלמוד. יושב כל היום עם ארבעת כותלי ביתי. איש אינו פוקד את מעוני. באחד הימים הגיתי רעיון - אני אפרסם שלט המבשר על "דירה למכירה", וכך יכנסו אנשים לראות, ואני ינקוב במחיר מפולפל, באופן שברור שיסרבו לקנות במחיר זה את הדירה, וממילא יבואו עוד ועוד אורחים, ובכך אפיג את בדידותי... והתכנית הצליחה, כמעט מידי יום מגיעים אלי אורחים, אני מסייר עמם בדירה, מגיש לפניהם תקרובת, ואנו יושבים ומשוחחים...", (הישיש המשיך והתחנן לתלמיד חכם, שלא יגלה את דבר בדידותו לציבור, כדי שיבואו לבקרו ולהפיג בדידותו, כי מתבייש בזה שכולם ידעו ממצוקתו).

האיש הישיש, ביקש את סליחת התלמיד חכם, והוסיף: "זה זמן רב שאני תוהה, האם מותר לי לנהוג כך, וכעת שהזדמן לכאן תלמיד חכם כה נחמד, אשמח אם יודיע לי את המעשה אשר אעשה, האם מותר לי להמשיך להשאיר את השלט המטעה, משום שחברת בני אדם עבורי היא כאוויר לנשימה, או שמא יש בכך איסור אונאה וגניבת דעתם וזמנם של הבריות?..."

אמר לו התלמיד חכם, כי עליו לברר את העניין, ופנה אל חכמי ההלכה ושאל: היאך יש להשיב על שאלת האיש?

תשובה

שנינו בשולחן ערוך (חו"מ סימן רכ"ח): "כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. היו חמרים מבקשים לקנות תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור... וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו". וגם בנידון דידן, מכיון שהזקן מטעה את האנשים, כאילו מעוניין למכור להם את דירתו, ולמעשה אינו מעוניין למכור, אם כן הוא עובר לכאורה על איסור אונאה. ובנוסף, לכאורה הוא גם גוזל את זמנם של האנשים ומטריחם לשוא.

ברם, מו"ר שליט"א אמר, שנראה כי אין כאן אונאה, כי לא מבקש האיש לרמות את חבירו, אלא למושכו כדי שיקיים עמו כעין ביקור חולים. וכבר מצינו שהערמה כעין זו מותרת, שהנה, למדנו במסכת שבת (דף קכ"ט.): "כולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה, לישקול זוזא מכא, וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא". כלומר, אדם שהקיז דם, וצריך לשתות יין כדי להתחזק, אלא שאין לו כסף, רשאי ליקח בידו מטבע של זוז רע (שאינו יוצא בהוצאה), וללכת לשבע חנויות בהם מוכרים יין, ובכל חנות יבקש מהמוכר לטעום מהיין שהוא כביכול מבקש לקנות, ולאחר שיטעם, המוכר יראה שבידו זוז גרוע ולא ירצה למכור לו, ועל ידי הערמה זו יוכל לשתות יין כשיעור רביעית. ובמגן אברהם (בסי' קנ"ו) כתב, שמכאן יש ללמוד לשאר ענייני חולי, שמותר לחולה להערים כדי להציל עצמו. ולכאורה הוא הדין לנידון דנן, שמותר לזקן להערים על האנשים, כדי להציל את עצמו מהבדידות הנוראה.

והוסיף מו"ר סברא נוספת: עוד נראה, שבעל הדירה יכול להמשיך למשוך אליו את ה'קונים' המוטעים, משום שאנן סהדי (שברור לנו) שאילו ידעו ממצבו, ומהחסד העצום שעושים עמו, היה ניחא להו לטרוח ולהקדיש מזמנם עבורו, וכדמות ראיה לסברא זו, ניתן לציין למבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן י"ד סעיף ד'), שמותר ליטול את הטלית והתפילין של חבירו שלא מדעתו ולברך עליהם, והטעם הוא, משום דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה. (וגם ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, כמבואר בפסחים דף ד':).

ועוד יש לומר, הוסיף מו"ר, שזו גם תקנתם וטובתם של הציבור, שבשכר זה יזכו גם הם שיגמלו עמם חסדים טובים, וכעין זה מצינו במסכת בבא מציעא (דף כ"ז:): אמר רבא, אם תמצי לומר סימנין לאו דאורייתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין (כלומר, מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שיתכן שאין האבידה שלו)? ומשיב רבא: דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין (דהיינו, נח לו להשיב בסימנים, כדי שאילו תאבד לו אבידה, גם לו ישיבוה בסימנים. ויעויין כעין זה גם ברש"י בגיטין דף ל'. ד"ה בחזקת).

* * *

האב קנה כספת, הכניס לתוכה אבנים, ושבו הבנים לביתו

ונסיים במעשה נוסף בעניין:

מעשה היה ביהודי זקן שחילק לבניו את כל נכסיו בעודו בחייו. לאחר חלוקת רכושו הרב, בניו נטשוהו, ירחם ה'. לא רק שלא באו לבקרו ולסעדו, אלא אף זלזלו בו. (יעויין במסכת בבא מציעא דף ע"ה ע"ב: 'שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן... הכותב נכסיו לבניו בחייו'. ופירש רש"י: 'צועקין בבית דין של מטה, ואינן נענין, שהרי הם גרמו לעצמן').

ישב האב הבודד בביתו, ובכה על מצבו הנורא. הוא הרגיש ממש כערירי. אך יום אחד עלה במוחו רעיון מבריק. הסכיתו ושמעו מה עשה אותו זקן? - הוא הלך וקנה לעצמו כספת גדולה, וביקש מבניו שיעזרו לו להתקין אותה במקום מוסווה בביתו. כמובן שהבנים נענו בשמחה. האב הרבה להכניס לתוך הכספת אבנים, באופן שהדבר יראה כאילו מדובר באבנים טובות ומרגליות, אך למעשה היה מטמין שם אבנים פשוטות שליקט מהרחוב!

ואכן, מאז הבנים החלו לכבדו יפה-יפה. מחשש שמא לא יקבלו את הירושה הגדולה...

לאחר מאה ועשרים, ניגשו הבנים לפתוח את הכספת, ו...הוכו בתדהמה. הם מצאו שם המון אבנים, אך היו אלו אבנים פשוטות! בנוסף לאבנים, דאג האב להשאיר גם מכתב, בו נכתב: 'ככה יעשה לבנים שמכבדים את אביהם רק בשביל הירושה'!!!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.